פרפרים נולדו לחופש

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מלחיץ. כל הציפייה הזאת לחוכמה. למשל: "בצעירותנו אנו לומדים. בזקנתנו אנו מבינים", או "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו". 

אני לא מתחברת להוראות הפעלה כאלה, אלא לציוויים אחרים כמו "הגעתי לגיל שבו אם מישהו אומר לי לגרוב גרביים, אני לא חייבת".

לפני כמה ימים התחלתי לספור כמה אנשים עם פרצוף ישבן אני רואה סתם ככה ברחוב. זה היה ניסוי מעניין. לא ראיתי הרבה אנשים עם פרצוף תחת, אבל גם לא היו הרבה אנשים עם פרצוף שמח. רוב האנשים היו עם פרצוף פרווה, עם פנים אדישות, פרצוף זומבי משהו. "אוקיי", אמרתי לעצמי, "או שאני בסט הצילומים של מלחמת העולם Z שתיים, או שמשהו אחר קורה פה". כנראה שבכל זאת הפקודה להצטייד בחוכמה מוגברת עם הגיל הוטמעה בי, כי מאז הניסוי אני לא מפסיקה לנסות לתת הסבר לתופעת האפתיה (ללא הצלחה, למרות הפתגמים). "אולי בעצם זה לא אפתיה, אלא שוויון נפש". אמרתי לעצמי. אבל, "ממתי יש שוויון במדינה הזאת?" שאלתי, מתוך התעניינות מזויפת, כי זאת היתה שאלה רטורית.

אההה, השוויון! "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל", ציטטי לעצמי מהזיכרון, כי "אין חכם כבעל ניסיון" המשכתי לדקלם בתנופה מפתיעה ומטרידה. אבל, "למה לי לספור אנשים עם פרצוף תחת?" שאלתי את עצמי בקול מפוחד, "בשביל ההתרגשות", עניתי בלי לחשוב. "זהו זה! ההתרגשות היא החוליה החסרה!", אמרתי בהתרגשות. אולי ההתלהבות הולכת ודועכת, נפרדת לשלום, אומרת לנו ביי ולא להתראות. ההתלהבות הפשוטה והקטנה ממשהו חולף, מטיפת הגשם העקשנית והגמדית, שעומדת על שלה ולא רוצה להיפרד מחלון האוטובוס גם כשהוא נוסע.

"אם לאנשים ברחוב חסרה ההתרגשות, כיצד נחזיר אותה?", "והאם בכלל צריך?",שאלתי, הפעם בלי לזייף התעניינות. "כן, צריך צריך, אני רוצה אותה!", עניתי בלי לתת לעצמי אפשרויות להתחמק. "הפרפרים בבטן מנוהלים על ידי מערכת העצבים הסימפטתית, שמאותת לגוף שחרר אדרנלין", הרצאתי לעצמי, "אבל הפרפרים נולדו לחופש", נימקתי בהתנגדות המאפיינת את מי שבגילה אינה חייבת לגרוב גרביים, ובהמשך שקעתי במדיטציה עמוקה; שלבטח התבטאה כלפי חוץ בפרצוף זומבי. אולי הפרפרים מחפשים להתגונן, משתוקקים למקום מנוחה, לאתר בטוח מאויבים והפרעות; כי הם עייפים, כי יותר מידי אדרנלין הוזרק בגופם הפצפון, מעצבים, מכעס, מלחץ ועוגמת נפש, שלהתרגשות הפשוטה והטובה כבר לא נשאר.  

פרפר היום הגדול ביותר בעולם נקרא: כנף-ציפור אלכסנדרה. הוא מצוי ביערות הטרופיים של ניו גיניאה. כזה פרפר אני רוצה, גדול ונהדר, אחושילינג, הכי אחלה שבעולם. פרפר זה היה בסכנת הכחדה עד אשר הרשויות להגנת הטבע שם חוקקו חוק. וכיום זהו פרפר מוגן. אז, יש לי הצעה, או שנעבור להתגורר בניו גיניאה, או שנתחיל לדאוג להוציא את פרפרי הבטן מסכנת ההכחדה כאן בארצנו.

החשיבות המוגזמת של האוטופיה

תחנת רכבת ההגנה בתל אביב

זוהי האמת, והיא כל כך מובנת מאליה שאם אומרים אותה בקול היא מתמוססת. זו "הטענתיות" שיש לפתגם "הגיל לא בא לבד", למשל; או החשיבות המוגזמת של האוטופיה. 

מישהו אמר פעם ש"אם אתה יכול לדמיין את זה, אז אתה יכול לעשות את זה". אם כן, אוטופיה היא לא אוטופיה, כלומר, הבלתי אפשרי המדומיין, אלא יעד להשיג, כמו כל יעד. רק מהאקט של לדמיין, האפשרות הגלומה בה, הקיום הפוטנציאלי שלה, חתומים בחלל-זמן כמו ליטוגרפיה.

אבל האוטופיה אינה תכלית, היא מצב צבירה של המציאות, כפי שהאדים הם מצב צבירה של המים. היא נמצאת, למשל, בתחנת רכבת ההגנה בתל האביב, ביום חמישי כלשהו; בהמולה הקוהרנטית, המתאימה והעקבית של הים כשהוא הופך לאנשים, בערבוביה האלטרואיסטית של תבניות גנטיות, בנדנדה של גלי האדם הנעים והמתערבלים, בזרמים, בקצף ובאנרגיה. אפילו אם יש שגיאות הן אינן, ואין עיכובים גם אם יש, ואין תלאות ראוותניות. יש רק אנשים שחוצים באלכסון, בכיוונים ההפוכים, בהליכה סימטרית יד ביד, בצעידה לאותה נקודה, הולכים מטה ומעלה, וצופים, ומביטים, ורואים, ומדברים בשקט, בקול רם, וצוחקים, ומחייכים ובוכים ומתנשקים. האוטופיה נוכחת בשפע הטהור הזה. בהרמוניה של הארגון ספונטני, בצימוד וברגולציה של אלפי כפות רגליים וידיים, ומוחות, וקולות, וסימנים במקהלה.

זהו המצב של אוטופיה, ללא החשיבות המוגזמת הכופה עליה להיות אידיאל, חלום, או חזיון תעתועים.

הכול משתנה

  

מדענים אומרים שם בחוץ שבעתיד יהיו 25 שעות ליממה אחת.

אלה החדשות הכי טובות ששמעתי השבוע. "עוד שעה לישון!" אמרתי לעצמי, עם ההתלהבות הרגשית הזאת שמאפיינת כלבים שהלכו לאיבוד ופוגשים שוב את משפחותיהם.

חבל שבשביל זה אצטרך לחכות 200 מיליון שנה. מאיפה יהיו לי האנרגיות? ושלא נדבר על כך ש"איש מחכה מתייאש".

מתוך המחשבות על האנרגיה, והנדודים ברשת, מצאתי כי אנרגיה "היא תכונה של מערכות פיסיות, שאינה מצב פיזי ממשי או "חומר מוחשי". עם זאת, האנרגיה גם נחשבת כ-"האותנטי האמיתי", שכן, על פי משוואת המסה, המהווה את המדד לכמות חומר, ניתן להפוך מסה לאנרגיה ולהפך"

האנרגיה כ"האותנטי האמיתי", כלומר, דבר שבלתי אפשרי להתכחש לו, הקיים, האמיתי, והנכון. היום אמרו לי שיש לי הרבה אנרגיות, ושלא מבינים מאיפה אני מביאה אותן. גם אני לֹא. הייתכן שאני מביאה אותן מהדבר הזה עצמו? מהאמת לאמיתה?מהאותנטי האמיתי הקיים? למעשה, אם לומר את האמת, בדרך כלל אין לי הרבה אנרגיה. האם יכול להיות שזה רק האנרגיות של אחרים שמשתקפות דרכי? אולי, אבל אם אני רק השתקפות, שביר, חזיון תעתועים, איך זה שאני גם את האמת האמיתית?

סימולטניות היא סוגיה מרתקת. האנרגיה היא לא במצב פיזי אמיתי, מחד גיסא, אך היא עשויה להיות ממש אמיתית, מאידך גיסא. פיסיקה יכולה להיות פילוסופיה. מדע אמנות, ואנרגיה מסה. ואני, השתקפות אוטומטית, כמעט מכאנית, וגם בוהק רצוני. או משהו שבכלל לא דומה לשום דבר מזה.

שיחות בוקר

"אולי זו ההיקסמות שעומדת למבחן עם הגיל?" שאלתי את עצמי בהתבטאות פתאומית. "האותנטיות של הדברים הקסומים מתמוססת עם השנים, כמו שסבון מתמוסס במים שנאגרים בסבוניה, בחרישיות דיסקרטית", השקתי את עצמי במילים. "לא מדובר על הימנעות מהקסם, אלא על מטמורפוזה שלו, על טרנספיגורציה של הפנטסטי אשר מתעבה בקמט האנכי שבאמצע המצח", חשבתי, "או אולי על רפורמה שמייצרת קפל באזרחות השנים", הבעתי בקול רם.

"לשגרה יש גולגולת עגולה אבל שטוחה, כמו שפעם לכדור הארץ היה מבנה שטוח אבל עגול; זה הופך את השגרה למשהו גמיש, שניתן להמרה, למשהו קסום בסימולטניות שלה", אמרתי, תוך כדי שהתבוננתי בתחתית הספל שעדיין הראה עקבות של קפה.

שארית הקפה חשפה את ההשתקפות של העין שלי, בוהה בי, בטוחה ומתריסה, כמו העין של בריון בדו קרב בין שווים. "זו עין קסומה", אמרתי לעצמי, "כמו העין הקטנה של המחט, אשר מאפשרת להעביר דרכה את החוט הדק גם עם היד שמעבירה אותו רועדת, ויש ביד וורידים כחולים תלת מימדיים, ומעליה עור שהפך יבש ולבנבן עם השנים".

"הקסם הוא כמו תגובת שרשרת", חזרתי ושיננתי לעצמי, "כמו תהליך שמייצר מוצרים נלווים; התרחשות שמסוגלת להמשיך ולהתפשט עד להתשת החומר". אבל, "מהו החומר הזה בדיוק?" שאלתי את עצמי, בכוונה להמשיך את השיחה עם עצמי, כי היא הלכה ונעשתה צפופה ולא יודעת שובע. "החומר הוא האינסופיות", אמרתי, תוך כדי שמפנטזת פרדוקס קצת חמקמק, אך מתקבל על הדעת. "הטקסט הזה, שמייצר מרחבים עצומים בכל אות ואות שהוא מציג, הוא העדות לקיומו של אינסוף קסום, שהוא כמעט מוחשי, כמו החול של החופים", אמרתי כאמירה סופית, שנועדה לסיים את שיחת הבוקר עם עצמי; ובכך למנוע כל אי הבנה שעלולה להתעורר מצידי.

הקסם של חוסר השייכות

האם קרה לכם שנסעתם לארץ אחרת, ובין כל הדברים שיש ליהנות מהחוויה, בעיקר נהניתם מחוסר השייכות? לי זה קורה בכל פעם. כבר מהמטוס, איך שאני מבחינה במכוניות הקטנות האלה, הנוסעות בכבישים הקטנים שמפרידים בין הבתים הקטנטנים שם למטה, בידיעה שאני לא חלק, אני מרגישה מלאה ומנוחמת.

זה חוסר שייכות שהוא מספיק, לא קיצוני. הבתים לא לגמרי זרים לי ואני לא לגמרי זרה להם, רק זרה מספיק בשביל הקסם של אינרציה. זה חוסר שייכות בחזקת אפס, אבל כזה שנושא מספיק עוצמה, עמוס בכוח שמתאים לאינרציה של הקיום; עם תחושה אלוהית שמתחילה בתצפית החיים מחלון המטוס; חיים בצורה של אורות של עיר רחוקה שממנה בוקעת השתקפות חייתית לשמיים. עיר שמקרינה את מהותה האורבנית, את הפוטנציאל שבה. אבל בעת ובעונה אחת, גם נובעת ממנה האינרציה של חוזים שפג תוקפם, של רמזורים שבורים, של נשיכות כלבים את שכניהם התמימים, של חלונות עם תריסים נעולים, כרטיסי אשראי גנובים, של ילדים שבוכים, של אמהות שבוכות. הן שתי אינרציות מקבילות, כמו יקומים מקבילים שחשים אחד את השני אבל לא רואים זה את זה ולא נוגעים. במצבי, בעולמות האינרציה הקיומית, אני כמו גוף שמימי בעל מסה ענקית, כמעט כמו חור שחור או כמו כוכב ניטרונים. יש לי שדה כבידה שמושך כל חלקה טובה מחוסר הקיום, אבל בלי לחדול מלהתקיים.

קיומי שלי הוא כזה שהוא יכול להצטרף או לא להצטרף לכל מחשבה או לכל מצב רוח. אני יכולה להשתמש בכל דבר או לא להשתמש בכלום. אני כמו חתול רחוב שהתגנב לתוך הבית דרך חלון המטבח, מסתכל כמו מבחוץ, אבל הוא עדיין חלק. שובל של רווחה והקלה עוקב אחרי; אני כמו כוכב שביט, כמו גשם קיץ על אריחי המדרכה, כזה שמוציא החוצה את הריח הרך והלח שהמדרכה הדחיקה. צריבת העיר אינה שייכת לי, ולא אני שייכת לה. חוסר שייכות הוא כמו קהות חושים, עייפות, חוסר תחושה, אך מאוכלס על ידי המציאות עצמה, על ידי צחות הלשון; כחלום חי ששורד את הזיכרון.

המעשיות של נחיתת המטוס מושכת אותי החוצה מהחלום החי. הייתי צריכה לחשוב את חוסר השייכות כאילו היה פרקטיקה, כמו ספורט או משחק. יכולתי לגשת אליו כמו יזם שנגש אל סוד עתיק, כמו תינוק שלומד את סוד ההולכים על שתיים, או כמו אמבה שנכנסת לפוטנציאל אינסופי, ומתמלאת ממנו כמו רביולי. תחושת אי הקיום של הנסיעה לא דומה לתחושה של חוסר השייכות שמלווה אותי בארץ ידועה לי. חוסר השייכות של בחוץ נראה כמו חליל קסם, יש בו שליטה ועליונות. ייתכן שאזדקק לבורות תמימה, לבורות שאין בה יכולת לחשוד או לשפוט, אך חכמה מספיק בכדי לשרוד כל נחיתה. האינרציה של קיומי בהחלט כפופה לחוקי הפיזיקה, אך בורות טובה מעולם לא תהיה נקודת התחלה רעה עבור קסמו של חוסר שייכות.

"48 ועדיין "מולטי-פוטנציאלית?!?" וידוייה של אישה עם נמלים בטוכעס

ציורה של האמנית הולי מדליי

עד לאחרונה חשבתי שאני סתם דג מחוץ למים, נון-קונפורמיסטית תמידית, אחת שלא יודעת להתמיד, סתם אחת עם נמלים בתחת; הפכפכה, אחת שלא ניתן לה תווית, אדם לא שקט מלידה, אחת עם תסמונת הסטודנטית הנצחית, או תמנון שמנסה ללבוש חולצה שמעוצבת לשתי זרועות. עכשיו אני לא הרבה יותר רגועה. עכשיו אני יודעת שגם לי יש תווית, והיא "מולטי-פוטנציאלית". איזה מזל??

אני לא היחידה, המונח "אדם מולטי-פוטנציאלי" לא הומצא בשבילי. הוא משמש לתיאור אנשים שיש להם מגוון רחב של תחומי עניין, סקרנות בלתי מנוצחת, ודחף יצירתי; והם לעולם לא יהיו מסוגלים לענות על השאלה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. לדוגמה, ההגדרות המקצועיות שלי עד כה הן כדלקמן: שחקנית, זמרת, מורה לתיאטרון, מאמנת אישית וקבוצתית, מנחה קבוצות, מפתחת תכנים, מנחה סדנאות, סוציולוגית (ודבר אינו מצביע ששם זה ייסתיים). אפשר לומר שתחומי העניין שלי מגוונים (אני יכול לדבר וללמוד שעות על כל אחד מהם): פיזיקה קוונטית, אסטרופיסיקה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אלתור, תופעות UFO, פרפסיכולוגיה, פסיכולוגיה, גינון, עיצוב פנים, יחסי אנוש ותקשורת בינאישית, כתיבה, שפת הגוף, רוחניות ודת, גיאומטריה פרקטלית, מצרים העתיקה, ועוד רבים אחרים. אני בטוחה שאוכל להתמסר לכל אחד מהם (אולי לא פיזיקה, כי למרות שמתמטיקה תחום מרתק בעיניי, הוא בשבילי עינוי. אני לבטח סובלת מדיסקלקוליה, למרות שלעולם לא אובחנתי). אני מהאנשים שאומרים ש"הלוואי ויכולתי לחיות עד 140", מכיוון ש...(למזלי??) אני מתעניינת ממש בההההכול.

קורות החיים שלי נראים שייכים לכמה אנשים שונים, אז יש לי קורות חיים נפרדים עבור כל תחום. וכן, אני רוצה לערבב רעיונות ש"שייכים" לתחומים שונים, לחבר בין דברים שנראים לא מחוברים. היכולת לסנתז רעיונות שמקורם בתחומים שונים אמורה להיות מתנה, אבל לא תמיד נחשבת לכזו. לפעמים אפילו לא רואים אותה בעין יפה, כאילו עשיתי מהכל סלט אחד. היכולת שלי ללמוד מהר מאוד צריכה להיות לי יתרון, אבל לפעמים היא נתפסה כ"חוסר מקצועיות". היכולת ההסתגלותית שמאפיינת אותי יכולה אפילו להיתפס כמשהו שלילי בזמנים או בחוגים מסוימים. תחומי העניין שלי יכולים ללכת ולהופיע מחדש, ותחומים חדשים צצים בלי סוף. הם אף פעם לא רק אחד או שניים בכל רגע נתון. אני מרבה לצלול אל תוך נושא שמעניין אותי, לומדת אותו עד שמתכלה, ולאחר מכן נכנסת לעומקו של נושא אחר.

"מהו הסאבטקסט של התסמונת הזו שלי?" שאלתי את עצמי, בתקווה שאענה. רציתי את התשובה, כי אולי באמצעותה אוכל לתקן אותי, ולהפוך את עצמי לנורמלית. "למה אני לא יכול להקדיש את עצמי לדבר אחד בלבד במשך כל שנות חיי, כמו כולם?" הפצרתי בי. "הבעיה היא שאני פשוט מסרבת לבחור", עניתי לעצמי בשיניים חשוקות. הגעתי לתובנה הזו ביום שני האחרון בשעות הבוקר, תוך כדי צפיית בהרצאה על שפת גוף, שהיתה מוכתבת על ידי "מומחית" בשפת גוף, המלווה בשחקן אשר הדגים הבעה עצמית בדרכים שונות. "אוקיי"...אמרתי לעצמי ברכות מתנשאת, אך באדיבות, "'המומחית' עושה את מה שאת עושה בסדנאות שלך, רק שאת עושה גם את ההסבר וגם את המשחק. אז למה את לא נחשבת ל'מומחית' יקירתי?" ניסחתי לעצמי בטון אינקוויזיטורי, שבכלל לא כלל אדיבות, "כי בכדי שתיחשבי ל'מומחית' את צריכה להקדיש את עצמך רק לתחום הזה הספציפי, במשך שנים רבות וארוכות", עניתי לי בלי להסס, והמשכתי, "זה לא מדובר על מה שאת יכולה לעשות מבחינת יכולת, טפשונת יקרה! אלא על מה שאת מוכנה לעשות". "עכשיו הכל ברור", הכרזתי, "אבל איזה באסה לי! איזה דיכאון!" אמרתי לעצמי.

"אולי המצב הזה הוא הגורם לחרדה הקבועה שלי?" שאלתי את עצמי. כי אם לא אבחר במשהו ספציפי, ולא אזניח את כל התשוקות האחרות שלי, אף פעם לא אוכל לפתח שום קריירה. אבל אם אסתפק במשהו אחד לתמיד, אחיה עם גזר הדין האכזרי ביותר: השעמום. למדתי מהסביבה שזה לא בסדר לא לבחור במשהו אחד, ש"הגם וגם" הינו מזיק, שהצורך להרוות את סקרנותי הטבעית הוא בעיה, שחייבים להתרכז בדבר אחד, ש"לבזבז" זמן בכמה דברים הוא לא פחות מאשר מלכודת שתוביל אותי אל תוך הריק. אבל אני סבורה שדווקא השאלות "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" היא המלכודת האמיתית. שאלה זו מלמדת אותך שהנכון לעשות הוא לחפש תמיד תשובה אחת, ושהיא תמיד התשובה הנכונה. אפילו יש פתגם שמסייע להפנים "תפסת מרובה לא תפסת".

לא, אני לא מומחית, לפחות לא מומחית במשהו שאפשר לבטא במילה אחת, ואולי אף פעם לא אהיה מומחית במשהו ספציפי. ברור כי המומחיות שלי היא לא להתמחות. בעיה? לא. אף אחד לא יכול לשכנע אותי כי היכולות האנליטיות שלי, המסוגלות לבצע סינתזה, הכישרון ללמוד דברים חדשים בזריזות, התשוקה שמאפיינת אותי, והרצון ליצור דברים חדשים שיצמחו מתוך הצמתים בין התחומים השונים, הוא בעיה אמיתית. "מעתה והלאה אני לא אתייחס לסירובי לבחור כאל בעיה", הכרזתי לעצמי באהבה; וקבעתי לי את הדברים הבאים: "מעתה ואילך לא אתפוס את השקעת הזמן שאני משקיעה בנושאים שמרתקים אותי כבעיה שעלולה להגביר את החרדה שלי, אלא אתפוס ככה את הניסיון להיות מה שאני לא".

אם יש בין הקוראים כמה נשמות שראו את עצמן משתקפות כאן, אז מולטי-פוטנציאליים יקרים שלי, אני אומרת: לאמץ את היכולות שלנו כ-המומחיות היקרה ביותר שלנו. שום דבר לא יגרום לנו להיות מאושרים יותר מזה, או יותר מוצלחים.

"אם יש מכות אני באה"

ככה אמרתי לבעלי אתמול בערב, בטון בטוח והחלטי, כזה שגם אותי הפתיע. אמרתי "אם יש מכות אני באה"  מהמיטה, בעודי שוכבת, סובלת מכאבים גדולים בעקבות צוואר וגב תפוסים (הצוואר שלי אף פעם לא ממש לגמרי פנוי) ומזדהה עם הדמות שאותה מגלם לרי דוויד בסרט "מה שעובד" של וודי אלן. אישי בדיוק חזר מאימון טאי צ'י ראשון וסיפר לי שהיה שם גם אומנות לחימה עם מכות דמה. "אההה מכות!" חשבתי לעצמי, "הרצוי אינו מצוי והמצוי אינו רצוי, אבל כמה טוב למצוא, ויפה שעה אחת קודם". בוריס, דמותו של לרי דוויד בסרט, היה אומר "פעם הייתי מועמד לפרס נובל, אבל מה הטעם?".

באופן טבעי, האסוציאציות החופשיות שלי הובילו אותי מחוג המכות לאירוע קטן מלפני שנה שנתיים. פגשתי במקרה בחורה שלמדה איתי בתיכון, והיא אמרה לי בלי להסס "ממש לא השתנית!", כאילו מחמאה. באותו רגע לקחתי את זה באמת כמחמאה, אפילו העתקתי ממנה את המשפט, ואמרתי אתו במדויק למישהי אחרת שמזמן לא ראיתי. אבל אז, בעקבות תגובתה, הבנתי שהמשפט רחוק מלהיות מחמאה. הוא ממש מכה. בזמן שהמשכתי את שיחת החולין עם אותה מישהי שמזמן לא ראיתי, הקשב שלי התפצל לשתיים. "בכנות, מה בדיוק הדבר המחמיא בלא להשתנות?" שאלתי את עצמי בצד השני של הקשב. "אם אפשר להפוך לחם מעופש לפניצילין, אז אפשר לעשות משהו ממני, משהו שיעורר אמירה כמו 'כמה השתנית!', שעדיפה עלי מ- 'ממש לא השתנית'". אני בטוחה שהכוונה שלה הייתה להחמיא לי על המראה החיצוני שלי, משהו כמו "47!? את ממש לא נראית!", אבל גם את זה אני לא לוקחת כמחמאה, (להשתלשלות מחשבתית כזאת אני מכנה חשיבת יתר, זו תסמונת כזו שגורמת לך לעלות את כל הסאבטקטס למודעות), "להשתנות זה טוב", הרהרתי לי, "כל עוד השינוי הוא לטובה".

"אבל למה מכות?" כי גלים מכים בחוף, והופכים סלעים לחול יפה ורך; ברקים מכים בחול, והופכים אותו לזכוכית יפייפה. "את מי אני מנסה לרמות עם האמריה הפיוטית הזו?", חושבת לעצמי תוך כדי שאני כותבת. "מכות כי זה תחושת עוצמה, כי זה אימון עם תכלית", אני עונה לי. הן במילא לא מכות באמת, אלא רק אימון, כמו Kickboxing, באוויר. אבל לתנועות יש פואנטה, יש סבטקטס, ואני חייבת סאבטקסט. במשך שנים התאמנתי ב- Kickboxing בבית, עד שחוליות הצוואר שלי התחילו להתנהג כמו חוליות טרור, והצוואר שלי התחיל להתנהג כמו המרכזיה של הוט, תמיד תפוס. "נהייתי נוסטלגית", חשבתי, אבל נוסטלגיה זה לא מה שהייתה פעם, כדאי שאשקול את זה.

"מדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות, הן פשוט הופכות למדרגות", קראתי איפשהו. "אולי ללכת לחוג מכות הוא לא רעיון רע?" שאלתי את עצמי, הרי "החיים לא נמדדים בשנים, אלא במעשים", עניתי לעצמי בשפת הפתגמים. על זה אפשר להתווכח, אבל אם אחכה לעתיד כל הזמן, הוא יהיה יותר קצר. "זאת הזדמנות לחזור לכושר", אמרתי בליבי. זה כמו כשמישהו מגיש לך ארוחת בוקר למיטה, את פשוט תגידי לו "תודה", אל תגידי לו "מי אתה ואיך לעזאזל נכנסת לדירה שלי". אז אולי הגיע הזמן להכות בשנית, לעלות על טריינינג ולריב מכות עם האוויר, כי אולי צודק הפתגם שאומר "רק הנושם אבק דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות", ואולי לא. מה שבטוח הוא שכדאי לי לשנות משהו בשגרה, לו בשביל השינוי עצמו, בשביל שאוכל לומר לעצמי "כמה השתנת!" בפעם הבאה שאנהל שיחות עם עצמי, ואוכל לענות לי בגאווה "ראית? והכל בזכותך!"

המהפך המדהים

"המהפך המדהים של הכלב שהפך לאבן". עם כותרת כזאת, מי יכול להתאפק מלקרוא את כתבה? חשבתי לעצמי, בצהריי יום שרבי אחד (שלבטח היה האבטיפוס של מזג אוויר השרבי), בעודי נמסה אל תוך הכיסא מול המחשב, כמו קרוחוני הכותב הצפוני נמסים אל תוך האוקיינוסים בעקבות התחממות הגלובלית.

קודם כל, יש בכותרת את המילה "מהפך" רבת הפירושים. מילה שאליה התרגלנו מאין ספור תוכניות טלוויזיה ששודרו בשנים האחרונות ושבהן שמענו את המילה "מהפך" בכמויות. לפעמים נראה שכל עצם דומם וכל יצור חי עבר מהפך, או חייב לעבור; מבתים, נשים, וגברים ועד לחתולים וכלבים...ומי לא קיבל? רק ממשלות.

אבל בחזרה לכותרת של הכלב, היא מייד העלתה אצלי שאלות נוספות. למשל: המהפך הוא בזה שהכלב הפך לאבן? בזה שהכלב חזר להיות כלב אחרי שהפך לאבן? בסוג האבן הספציפית שלה הכלב הפך? ובעצם, על איזה סוג של אבן אנחנו מדברים? אין מנוס, חייבים לקרוא את הכתבה.

באותו הרגע שבו הנחתי את ידי על עכבר המחשב בכדי להיכנס לכתבה, באה אלי פתאום מחשבה מדויקת, כמו התגלות: "יש איש כזה שמקצועו לכתוב כותרות". האיש הזה מחזיק במספר אין סופי של כותרות שימושיות במסד נתונים ענק ששייך רק לו. מקצוען של כותרות. יש לו כותרות לכתבות, סיפורים, וטקסטים למיניהם, כמו שלטבע יש עלי כותרת לפרחים, במיליארדים.

אומנם המקצוע שלו זה לא מקצועה שלומדים תחת הכותרת "כתיבת כותרות", כי זה מקצוע חסר כותרת בעצמו, אבל לא בגלל זה אינו קיים. האיש הזה בטח גר בבית שקירותיו מלאי תפטים עשויים מהבדיחות של מסטיק בזוקה. אולי הוא זה שכתב את כותרות הבדיחות. אולי זה אותו האיש שאת קולו שומעים ברקע, בכל ערב, אומר: "חדשות 10, עם תמר איש שלום". איש של כותרות.

הכותרת ללא ספק היא קורות החיים של הכתבה, חשבתי לעצמי, כשאני כבר חלק בלתי נפרד מכיסא המחשב, כפי שהקרחונים כבר חלק בלתי נפרד מהאוקיינוסים. אבל, הכותרת היא לא קורות החיים של הכתבה בגלל שהיא מספרת משהו על הכתבה, אלא כי היא סוג של מסמך שבאמצעותו אנחנו ממיינים ב-"כן" ו-"לא", כאילו היינו מעסיקים פוטנציאליים שממיינים קורות חיים של מועמדים לעבודה. המיון מתבצע כך: ל-"כן" (אכנס ואקרא את הכתבה) ול-"לא" (לא אקרא את הכתבה). אנחנו יודעים את זה, ואיש הכותרות יודע את זה, הרי גם הכותרת "קורות חיים", שרוב האנשים כותבים בראש קורות החיים (ובטוחים שזה בא מהם), בעצם באה ממנו, ממסד הנתונים שלו. זה מקצוע שעובר מאב לבן, מאם לבת, שושלת של אנשי כותרת ששולטים בכותרות ארועי ההיסטוריה.

דבר אחד הוא הכותרת, ודבר אחר הוא הסיפור, אמרתי לעצמי בקול. מאמרים נהדרים, מעניינים, מסקרנים, מקצועיים ומרתקים, עלולים ליפול למיון ה-"לא" של הקורא, אם איש הכותרות יעשה טעות בהענקת הכותרת. לכן, איש הכותרות חייב להקדיש את חייו לשמירה, לפיתוח, ולליטוש של כותרות. מילות מפתח לבטח עוברות במשפחתו מדור לדור. האיש חייב להתאמן בכל עת במציאת הכותרת הנכונה, ואין ספק שחייו מלאי משמעות. עם זאת, איש הכותרת אינו אהוב על האנשים. כותרות נוראיות על אסונות, רציחות, תאונות, ושאר מרעין בישין, הן אלה המבוקשות ביותר. לכן, הוא בשושולת משפחתו נשמרים בסוד, ואין לנו שום מידע על זהותו. כך, אנשים לא יכולים להאשים או להעניש את השליח.

"איש משמעות החיים הלא אהוב הוא איש הכותרות", כתבתי לעצמי בפתק, והדבקתי אותו בדף הראשון של היומן החדש של תשע"ז. סגרתי את היומן כמי שסוגר את דלת ארון החטיפים, בידיעה שעוד רגע אפתח אותו מחדש ואמשוך משם עוד משהו. אולי מה שאמשוך משם יהיה "המהפך המדהים של איש הכותרות שהפך לאהוב?" כן! חשבתי, הרי התקווה היא הדבר האחרון שמאבדים. בינתיים, חייבת להסתפק ב"מהפך המדהים של הכלב שהפך לאבן".   

ברית הצמחים של בנות החמישים

"צמח טורף הוא הנקמה של ממלכת הצמחים מפני טורפים (ואולי זהו ניסיון מעשי לתיאוריה של עין תחת עין?). במחשבה שנייה, במה בדיוק אשם הזבוב? האם הזבוב הוא 'אוכל צמחים אכזרי'? ואולי הצמח הטורף יכול לשמש בכלל כסמל לאורח החיים של הטבעוני הצדיק?" הייתי עמוק בתוך ההרהורים האלה כשהבנתי שקיים קשר בין נשים בנות 50 לבין ממלכת הצמחים.

הקשר שבין נשים לבין צמחים ידוע משחר ההיסטוריה. הפיניקיות השתמשו בזעפרן, למשל, בקינוחים וממתקים, אשר הציעו לאלת הפריון, וגם השתמשו בו בכדי להירגע לפני הלידה. עם זאת, קראתי כי זעפרן שימש גם, בחשאי, כצמח לגרום להפלה (האם אלת הפריון יודעת על זה?). לא פלא, שכן הזעפרן גם מגרה תאווה ומשמש כאפרודיזיאק.

במחלקת הירקות בסופר מתגלים מני קשרים שאני יודעת ליצור עם הצמחים שממלאים את הארגזים. זה מתבטא בליטוף מלון, נקישות קטנות על אבטיח, לחיצות עדינות עם כריות האצבעות על מנגו, מישוש וסלקציה של עגבניות כאילו הייתי סלקטורית עם זכויות יתר באיזה מועדון אפל. 

מסתבר שלגברים ולצמחים יש גם עסקים משלהם, אבל פחות ממה שיש לשנים. "גבר הוא לא יותר מאשר קנה רצוץ, החלש שבטבע, אבל חושב" על פי ב' פסקל. בכל מקרה, אישה עם שפתי דובדבן ועור של קינמון לא תישאר עם כל לפת מצוי, או קנה רצוץ, אפילו אם הוא חושב.

הדבר הבולט ביותר במקרה של צמחים, הוא הברית שכורתות איתם הנשים כשמגיעות לשנות החמישים לחייהן. כי פתאום, לכל מיני תחלואים קיים צמח מרפא ראוי. למשל, צמח ה"דמיאנה" (Damiana), הוא "מאוד שימושי עבור גברים בשביל להגדיל את המספר והחיוניות של הזרעונים בזרע, וגם לגיל המעבר אצל נשים." מייד רשמתי את זה בזכרוני, בשביל לשכוח -כפעולה עוקבת- הרי טרם מצאתי את הצמח המועיל לזיכרון.

אם כבר מדברים על זיכרון, בשנות העשרים יכולתי לחיות, להתנהל, ולבצע את חובותיי בלי הצורך לרשום שום דבר. בגיל שלושים רשמתי ביומן, בגיל ארבעים הצבתי לוח שעם קטן מאחורי דלת כלשהי בבית, ומילאתי אותו פתקים. קרוב לגיל חמישים ... אין לוח קטן מספיק גדול; אז "שמור" מככב בפייסבוק האישי שלי, אני מנהלת תזכורות בטלפון, רושמת ביומן, ממלא את התיק ברשימות, שמה פתקים קטנים על דלת המקרר, תוקעת פתקים במראה בחדר האמבטיה, על מסך המחשב, מניחה שלטים סתם ככה על השולחן, מכניסה פתקים בקופסת המשקפיים, בארנק, על הרצפה ליד המיטה, על הנעליים. צמח המרפא שלי לזיכרון רב עונתי.

אצלי,החוזה עם הצומח הוא איתן ויציב כמו אלון. בואו נגיד שבגילי כבר למדתי לתפוס את הצנון מהעלים. הפנמתי שבשביל להכות שורש לפעמים צריך לרדת מהעץ, שאם שואלים עוד שאלה או שתיים שום דבר אינו משעמם כמו שהצנון, שעשבים שוטים לעיתים גדלים בחלל ריק, שגם צמח תרבותי לפעמים אינו רצוי, שזה שאף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים אינו באמת שורש הבעיה, שאין שני אילנות שווים, שהתפוח יכול ליפול רחוק מהעץ, ושלעיתים פרי הרוח אינו אגוז קשה לפיצוח. גם למדתי שהתשובה ל"אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר" היא "להוציא את ערמונים מן האש", וגם שהכל כקליפת השום.

ברור לי כי צמחים ובנות החמישים הם בלתי נפרדים. ומי יודע? אולי הסתיו הוא מעין אביב חדש, כשכל עלה הוא פרח.

לחיות בלי ראש

אנונימי מחבר: "חגוג את יום ההולדת שלך, כי לא תהיה מעולם כה צעיר; אבל הייה זהיר, כי אף פעם לא היית כה זקן". איזו פנינה מוטיבציונית! אם גם קודם לא ששתי לחגוג, עכשיו הרבה פחות.

"את מרצה?" שאלה אותי הספרנית התורנית באוניברסיטה, "לא...אני סטודנטית...לתואר שני", עניתי בתקווה שההסבר יצדיק את בלבולה. ברור לספרנית שאחת בגילי שמחפשת חומרים תיאורטיים בספריית האוניברסיטה לא יכולה להיות סטודנטית, אלא מרצה, ולי ברור שאי עמידה בציפיותיה של הספרנית היא לגמרי באשמתי; הרי תמיד רציתי להיות "מישהי", רק שעכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות יותר ספציפית.

בזמן שהספרנית עסקה בענייניה שלה, לחשתי לעצמי בנחישות מאולתרת: "טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ", ופסעתי לכיוון המעלית, שקועה עדיין במחשבות על גורל הציפורים; דלתותיה של המעלית נסגרו באיטיות מופגנת, מה שגרם לי לעלות את השאלה הבאה: למה לי הישגיות!? ומי בכלל צריך ימי הולדת?! אז החלטתי ללכת יחד עם דלתות המעלית ונגד ההתנייה החברתית, הסוציאליזציה, המה יגידו, וכמובן נגד הספרניות! גמלה בליבי החלטה: להפוך לדג מחוץ למים, לחריג לכלל. כי אם להיות חריגה, אז להיות חריגה! חייבים איזשהו הישיג במשהו.

חרצתי לי לא לציית יותר לימי ההולדת. כמובן שנשארו לי עוד שנים רבות לחיות, לא על זה אני מדברת, אני פשוט לא מוכנה לציית להן. אני אחייה אותן, ארוויח אותן, אלמד אותן, אשמח איתן, אחקור אותן, ואצבור אותן. אבל לא אציית. לדברים רבים יש לציית בחיים, ללוחות זמנים, לשיעורי בית, לחובות, לציפיות, לחוקים, להבטחות, לתאריך ההגשה של דו"ח מס הכנסה...אז גם לשנים? ובנוגע להיותי חריגה, דג מחוץ למים, מסתבר שילד בן ארבע שואל כ-240 שאלות ביום, בדיוק כמוני, למרות 48 האביבים שלי.

אם לחזור לעניין המוגזם שמושכת ההישגיות, דווקא לג'וקים יש הישג מרשים, הם יכולים לחיות בלי ראש במשך שבועות. ביניינו, גם אני הייתי רוצה לחיות בלי ראש לכמה שבועות, ולו בשביל ההישג, הרי הכל הוא עניין של תדמית.   

נעלי עקב בגוף ראשון

 

אוֹי וַאֲבוֹי לנו לנשים! למה לנו מדורי הנשים בעיתונות!? למה?! 

אולי זה באמת הגיל, ואולי זו הרגשת חוסר השייכות התמידית שמלווה אותי בכמעט כל מצב נתון מאז ומתמיד, אבל הגעתי למסקנה שאיני חלק מהאוכלוסייה הזו שנהוג לקרוא לה "נשים". לפחות בכל הנוגע למדורי הנשים בעיתונות.

הבעיה היא שאני גם לא שייכת לאוכלוסיית הגברים. אבל גם אינני משהו באמצע, אני לא אנדרוגנית, גם לא טרנסג'נדר. אפשר לומר שאני די אישה מבחינת ג'נדר, לא לסבית, לא נוהגת להתלבש כמו גבר בסתר, ואיני משאירה את קרש האסלה למעלה (100% סיכוי שאיני גבר). אני פשוט חרדתית ובשלה. אבל מי מקטלג?

פפיון גוף*. כן. נשים ככה מרשימות כיום בני זוג. כן. סרט סאטן גמיש שנקשר על הגוף בתור פפיון ענק, כמו באריזה של מתנה. 

הבד מכסה בקושי רק את הציצי וקצת את האזורים המוצנעים. אני שואלת: אם כבר להיות חפץ, למה מתנה?! לא עדיף להיות חפץ יקר?! מה זה פה, מבצע?! זו דוגמה מובהקת של פער דורות. כשהיתי צעירה, ההחפצה הייתה הרבה יותר בסטייל!

למשל, אם בחור היה משלם לך על בקבוק קטן של קוקה קולה במסיבה, אז את היית חייבת לרקוד איתו. אם זאת, אני הייתי שותה את הקולה ורוקדת עם הבחור רק אם הוא היה מוצא חן בעיני (ללא קשר לשתיה). 

ידעתי שאני מפרה את החוזה הפסיכולוגי, שאחד מסעיפיו הוא "הגבר הוא זה 'המשיג' את האישה והיא זו 'הנותנת'"; אבל גם ידעתי שאף אחד לא יתבע אותי. היום החוזה הפסיכולוגי כנראה שהשתנה, על פי הבד-סאטן-גמיש-פפיון- האישה היא זו שמשיגה את הגבר על ידי החפצה עצמית. טוב, אולי השינוי הוא רק סמנטי.

להלן פנינה לקוחה ממדור נשים אחר:

"אם ה-power suit עושה את ההבדל עבור גברים, נעלי העקב עושות את ההבדל עבור נשים. נעלי העקב כסוג של שריון. אישה שיכולה להתמודד עם אי הנוחות של נעילת נעלי עקב שעות ממושכות ביום ולבצע את עבודתה כנדרש, יכולה לעשות הכל. היא שווה לגברים סביבה, ולא רק כי היא מגיעה לגובה שלהם, פלוס מינוס. כי היא אדם בוגר ובשל בעל יכולות מרשימות. בנקודה הזאת בחייה, היא רחוקה מהילדה בנעלי בובה ומהסטודנטית בסניקרס שהיא הייתה. כמו כן גם מכל עקרת בית בכפכפיה. גובה העקבים משקף סטטוס גבוה. נוחות לכל הרוחות. כשם שבעבר, נעלי עקב הרחיקו נשים מהבוץ, כך גם היום הן מרוממות אותן. אישה שבטוחה בבחירת האופנה שלה, תעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר. תקרת הזכוכית פחות גבוהה עבור אישה בעקבים...בנוסף על כך, המדע הוכיח - גברים מוצאים עקבים גבוהים סקסיים. *"

על זה נאמר: "אישה עונדת את דמעותיה כתכשיט". מי שאמר את המשפט זה אינו ידוע. ברור, מי ירצה שידעו שהוא אמר את זה? העצמה נשית במיטבה. אההה...נשים נשים!

הקיצור, אולי נשים לא רק שמתבגרות, אלא גם שמתבקרות. כלומר, הופכות עם הגיל למבקרות, לטוב ולרע, ומפעילות ביקורת חיצונית, פנימית, צדדית...רגע! אם "גיל" הוא גם:
"טוב על הלב", "טוב על הנשמה", "צהלה", "רון", "רינה", "שמחה"...אז למה באסה???! 

אולי זה לא ש"נשים" מתבקרות, אלא רק אני שמתבקרת? הרי כבר אמרנו שאני לא נכללת באוכלוסיית הנשים. 

כפי שאוסקר וולד אמר -בספר "תמונתו של דוריאן גריי"-: "המעולה, כמו גם הנחותה שבביקורת, היא מעין אוטוביוגרפיה." נו טוב, סיני עתיק כבר אמר את זה קודם: "אמור לי אילו הן נעליך, ואומר לך מי אתה", ואם לא, תשאלו את סינדרלה. נכון שהוא התכוון לגבר, אבל זה לא משנה, יכול לתפוס גם עבורי. 

ואתם יודעים מה...איזה חרדתית ואיזה נעליים?! נעלי עקב כמובן! אחרי הכל, מי רוצה להיות "עקרת בית בכפכפיה"?

*
http://www.mako.co.il/women-sex_and_love/Article-

c300eb6170a6651006.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1758979194

*
http://fashion.walla.co.il/item/2985336

דטרמיניזם אקראי

A Game of Chess  by  Sofonisba Anguissola

זה שא. נ., ידידה של הבשלה (שהוא 15 שנים צעיר ממנה), אמר ש"הכל אקראי", היה סימן לכך שהיא חייבת להרהר בהנחותיה הבסיסיות. הבשלה תמיד האמינה בקיום של סדר כלשהו, ביכולת להחליט ולתכנן, בקיום של משמעות. 
למשל, אתמול רשמה בטעות באיזשהו טופס, בריבוע "גיל", שהיא בת "74" במקום בת "47". כמובן ששמה לב לגילה המופלג רק כאשר הפקידה אמרה לה "איזה יופי את נראית לגילך...בעוד 6 שנים תוכלי להתקדם בלי לחכות בתור, שמעת על החוק החדש?". יש דברים שהיא אוהבת לשמוע, על החוק הזה היא לא. גם לא על זה שהפקידה חשבה שהיא בת 74. לרשום "74" לא היה באקראי. כנראה שהתופעה של לדבר הפוך נחשבת לסימפטום של תת פעילות בבלוטת התריס, פעילות בלוטית בלתי מספקת שמלווה אותה כבר קרוב ל-16 שנים. 
כל זה עורר אצלה שאלה קיומית: "אם יקרה ובאמת אני יראה טוב לגילי אחרי גיל 80, אטצרך להראות תעודת זהות לעומדים בתור כדי לעבור?"

ואם לדבר על החוק של אי עמידה בתור, אחרי שהשרה הצביעה נגד העלאת קצבאות הזיקנה, וכולם זעמו על כך, בדיוק אז היא העבירה חוק שהזקנים לא יצטרכו לעמוד בתור. זה אקראי? על פי תיאוריית האקריאות של א.נ., היקום, כדור הארץ, אנחנו, הכל נוצר במהלכים אקראיים, יכול היה להיות כמו שזה עכשיו ויכול היה להיות אחרת. נחמד. 
לעומתו, הבשלה מאמינה בקיומם של יקומים מקבילים. ביקום המקביל לשלנו, והמשופר, השרה דווקא מצביעה בעד העלאת קיצבת הזיקנה. אולי אנחנו בכלל תכנית פיילוט מיועדת ללמידת לקחים לקראת אנושות משופרת? חשבה החרדתית בחרדה. ונגיד שא.נ. צודק, אמרה לעצמה בקול רועד, וכן נוצרנו במהלך אקראי, זה עדיין לא אומר שמהלכינו שלנו הם אקראיים, או שכן?

חוק האי-עמידה בתור יחד עם דחיית הגדלת הקיצבה מעמידים תיזה שעל פיה הזקנים, וההולכים להזדקן (קרי כולם), הם חסרי בינה. אם הבשלה תחשב לבול עץ, היא מעדיפה שזה יהיה מתוך בחירתה שלה ולא באקראי. אומנם היא דיברה כאן על כך שבגילה כבר הבינה שאין מריטוקרטיה אלא רק מזל, ככה שהיא מאמינה באקריאות, אבל יחד עם זאת, לא הייתה רוצה יותר מזל משכל.

רגע, תמיד אמרו שכדאי לשאול שאלות ולהיחשב לטיפש חמש דקות מאשר לא לשאות ולהישאר כסיל, ואמרו גם שאין שאלות טיפשות. אם אין שאלות טיפשות, אז איזה סוג של שאלות שואלים אנשים טיפשים? הם נהיים חכמים בדיוק בזמן לשאול שאלות? ורגע...אם מורה אחד לא יכול ללמד את כל המקצועות, איך מצפים מתלמיד אחד ללמוד את כל המקצועות? ואם כולם חושבים אותו דבר, זה סימן שמישהו לא חושב? לא חושבת. מרבה טיפשוט, מרבה אושר.

החרדתית הלכה סחור, נחזור לעניינינו. אקריאות היא היעדר תבנית וסדר, מצב כאוטי שאינו מונע או מכוון לתכלית כלשהי, ללא מגמה או בחירה מודעת. משהו מקרי, בניגוד למתוכנן. אולי היא צריכה לעשות הבחנה בין אקריאות לאי-צפיות, לצורך השקט הפנימי הדרוש לה כחרדתית טיפוסית. הרי, מה שנראה כאקראי לעיני מישהו אחד יכול להיחשב רחוק מלהיות אקראי בעיני מישהו אחר. זה דומה למתי שאת נופלת ברחוב -בגלל בלטה בולטת ובלתי נראית- ומישהו אומר לך "לאט לאט". בניגוד אליך, ברור לעובר האורח בתפקיד המעיר שלא נפלת באקריאות, הרי נפלת כי הלכת מהר. בואו נסכם שהיא תאמין באקריאות שנוצרת בדרך דטרמיניסטית, כגון במחשב. אחרי הכל, מה שלא הורג אותך, הורג אותך ביקום מקביל, ולהפך.