החשיבות המוגזמת של האוטופיה

תחנת רכבת ההגנה בתל אביב

זוהי האמת, והיא כל כך מובנת מאליה שאם אומרים אותה בקול היא מתמוססת. זו "הטענתיות" שיש לפתגם "הגיל לא בא לבד", למשל; או החשיבות המוגזמת של האוטופיה. 

מישהו אמר פעם ש"אם אתה יכול לדמיין את זה, אז אתה יכול לעשות את זה". אם כן, אוטופיה היא לא אוטופיה, כלומר, הבלתי אפשרי המדומיין, אלא יעד להשיג, כמו כל יעד. רק מהאקט של לדמיין, האפשרות הגלומה בה, הקיום הפוטנציאלי שלה, חתומים בחלל-זמן כמו ליטוגרפיה.

אבל האוטופיה אינה תכלית, היא מצב צבירה של המציאות, כפי שהאדים הם מצב צבירה של המים. היא נמצאת, למשל, בתחנת רכבת ההגנה בתל האביב, ביום חמישי כלשהו; בהמולה הקוהרנטית, המתאימה והעקבית של הים כשהוא הופך לאנשים, בערבוביה האלטרואיסטית של תבניות גנטיות, בנדנדה של גלי האדם הנעים והמתערבלים, בזרמים, בקצף ובאנרגיה. אפילו אם יש שגיאות הן אינן, ואין עיכובים גם אם יש, ואין תלאות ראוותניות. יש רק אנשים שחוצים באלכסון, בכיוונים ההפוכים, בהליכה סימטרית יד ביד, בצעידה לאותה נקודה, הולכים מטה ומעלה, וצופים, ומביטים, ורואים, ומדברים בשקט, בקול רם, וצוחקים, ומחייכים ובוכים ומתנשקים. האוטופיה נוכחת בשפע הטהור הזה. בהרמוניה של הארגון ספונטני, בצימוד וברגולציה של אלפי כפות רגליים וידיים, ומוחות, וקולות, וסימנים במקהלה.

זהו המצב של אוטופיה, ללא החשיבות המוגזמת הכופה עליה להיות אידיאל, חלום, או חזיון תעתועים.