יש פה רובוט מבת ים?

 הרגע המכונן הזה שבו החרדתית הבשלה שואלת את הבת שלה, בת ה-18, איך יודעים אם כולם ראו את ההודעה שפרסמה בקבוצת הווטסאפ, או איך מעתיקים מספר טלפון מאנשי הקשר להודעה יוצאת. אההה, טכנולוגיה! הדבר הזה שמקל על חיינו!

המכונות שולטות על חיינו. צריך להכיר בזה. אם בשנות ה-70 של המאה הקודמת פחדנו שהמכונות ישלטו על חיינו, והעלינו בדמיוננו שרובוטים דמויי אדם ישלטו על האנושות, ויהרגו בחניקה, בידיהם הרובוטיות ועיניים אדומות של מצלמה אניפרה אדום, את כל מי שימרוד בהם, היום אנחנו בטוחים שניצלנו.

אז זהו שלא, המכונות שולטות על חיינו. אבל הן לא כל כך תמימות בכדי להפחיד אותנו עם עיניים אדומות ומפחידות ולחנוק אותנו עם ידיים רובוטיות. הן שולטות בנו בעדינות, כמעט בצורה בלתי נרגשת, ואנחנו מתבשלים כאן כמו הצפרדע בסיר המים הרותחים במשל הצפרדע בסיר המים הרותחים.

למשל, טבלאות הערכה ממוחשבות, המכילות ממוצעים על גבי ממוצעים של תוצאות מעבדה, שולטות על הנורמליות של תוצאות המעבדה שלי, והכל כמעט ללא מגע יד אדם. ההערכה של הנורמליות שלי היא פלט של מכונה שמחליטה אם אני בסדר, ואם הורמון ה-TSH מאוזנת ביחס לממוצעים הממוחשבים, אז גן עדן. אם המכונה מעריכה אותי כבסדר, אז מי אני שאגיד שאני לא בסדר? אין מצב להפר את הכללים, או לערער את שמחתה של הרופאה מול תוצאות המעבדה הבסדר שלי. התוצאות-פלט-מכונה-ללא מגע יד אדם ולא הסימנים הקליניים שלי הן אלה המראות שהרופאה עשתה את עבודתה כמו שצריך כשרשמה לי את הכדור התורני. לסימנים הקליניים שלי אין מקום, אפילו לא הסימן הזה של עיינים האדומות ומפחידות שתקועות דווקא בפרצוף שלי ומביטות על הרופאה במבט שמזכיר רובוטית רוצחת של שנות ה-70. זה סימן קליני שבכלל אינו נחשב.

אם לחזור לווטסאפ, מה זה הדבר הזה של להשתמש בהודעת ווטסאפ בשביל לסכם מועד לשיחת טלפון? עכשיו אני צריכה להמתין בשקט עד שיחת הטלפון? איזה שקט ואיזה נעליים?! אולי תקדם לי קצת מידע? על מה השיחה? נו...אני נכנסת לחרדות. לא בשביל זה המציאו את הווטסאפ. החרדתית אולי לעיתים בשלה (כמו הצפרדע) אבל היא לרוב חרדתית.

RI-MAN

אם לחזור לרובוטים, אז "RI-MAN" הינו רובוט רך, כולו עטוף בסיליקון, מצויד בשמונה חיישנים שמאפשרים לו לנוע בתנועות נשלטות באופן כזה שלא יזיק לאדם, כולל זיהוי קול, ריח ופנים. כפי שמוצג, הוא יוכל בעתיד לקיים אינטראקציה מוצלחת עם בני אנוש, וכבר נחשב כתחליף ראוי למטפל לגיל השלישי. על זה אני אומרת, לפחות תהיה הלימה בין הגינה עם הדשא הסינטטי לבין המטפל הסינטטי, מה שכנראה ימנע ממני כל דיסוננס קוגניטיבי שעלול לצוץ לי בעתיד. שלא נדבר על ה-"Robo Thespian" , שם עם מנגינה דומה ל-","Homo Sapiens כנראה שלא במקרה, רובוט המחליף שחקן דרמטי, ואף סטנדפיסט, מחברה בשם Engineered Arts. ועל זה אני אומרת, טוב שעזבתי את מקצוע המשחק בזמן.

Robo Thespian

ומי בכלל מגיעה לגיל חמישים בהליכה הלוך ושוב?

יש מי שמגיע לגיל חמישים ואז אומר לך: 

"כשאת הולכת אני כבר הלכתי וחזרתי פעמיים!" את זה בחיים אני לא אגיד. מה אני? פקידת שליחויות? כמה פעמים אני צריכה ללכת ולחזור? מה, החיים הם בירוקרטיה וובריאנית? יתר על כן, אני מסרבת להיות במצב של חזרה, כאילו כבר חזרתי מהכל והכל כבר מאחוריי. זה כמו מי שמסיים תגובה פוליטית חריפה בפייסבוק באמרה: "ברכות". "ברכות !??!"

מכר בן 81 אמר לבעלי לפני כמה ימים:
"אדם הופך לזקן כאשר הוא מסתכל רק לאחור, ואני מסתכל רק קדימה, על מה שאני הולך לעשות מחר". 
אני דווקא נוטה להסתכל קצת לאחור, במיוחד על רגעי הרוח והגשם. אבל, לא שוכחת את מה שדודתי אנג'לה היתה אומרת: "חודשי דצמבר - ינואר גשומים וסוערים מייצרים את פרחי מרץ", וגם "בעוד מאה שנים בכל מקרה כולנו נהיה קירחים".

אני מאמינה שטוב יותר לכנס את השנים מאשר לשחרר אותן. במילים אחרות, עדיף להיכנס בשנים מאשר לפרוש מהן. אבל יש לזכור את מה שדודתי תרזה היתה אומרת: "ציפור זקנה, לכלוב אינה נכנכסת". אולי ההסתכלות הרבה לאחור היא הכלוב? 

ויש מי שמגיעה לגיל חמישים ומודדת את עצמה לפי סוג של "ברומטר עיסוקי כמותי". 
כלומר, מדד שמודד עד כמה היא עסוקה. במדד הזה להיות "מאוד עסוקה" הינו סימן לשיא הפריחה (כלומר, אין מה לדאוג), להיות "די עסוק" מעורר כבר התראה צהובה, להיות "עסוקה במידה בינונית" היא התראה כתומה, "מעט עסוקה" שווה להתראה אדומה ו"יש זמן פנוי" זה כבר אזעקה עולה ויורדת. 
אני דווקא איני מודדת את עצמי על פי הברומטר התעסוקתי הכמותי, אלא על פי המשברים שלי, שנמצאים ביחס הפוך ובצורה פרופורציונלית למצב הזמן הפנוי או העסוק: אם היומן מלא, אין מקום למשברים, אבל בזמן שהיומן פנוי הוא מתמלא במשברים. ובכל זאת, אני לא מאמינה שרק בתוך פעילות אדם מייחל לעצמו לחיות מאה שנים, אני רוצה לחיות מאה שנים של זמן פנוי.

ומה זה בכלל הגיל השלישי? 

כי אני תמיד נמצאת בגיל הראשון, ואם אמשיך ככה לעולם לא אגיע לשלישי. אף פעם לא היה לי גיל מסוים יותר מפעם אחת. אני לא יודעת איך להתנהג כמו מישהי בגילי, כי הגיל הזה אף פעם לא היה לי לפני כן. זהו הגיל ה-47 הראשון שלי, וכך יהיה גם כשאגיע לגיל ה-81, שיהיה לי הראשון, אני חושבת. משהו כאן לא מסתדר לי. מה נסגר? זה לא שחיים פעם אחת? ואם הגיל לא נותן זכויות, אז למה למבוגרים מותר להחזיק בגיל שלישי?

בזמן שאני בוהה בחוט שקשרתי לי לאצבע -מי יודע בשביל מה- נזכרת שבלוג הזה נולד כמדריך. אז, אסכם הכל בכמה המלצות:

1. כדאי לי להיכנס בשנים ולא לפרוש מהן.

2. לא לשכוח שתמיד אני נמצאת בגיל הראשון.

3. נולדתי בגיל צעיר מאוד בשביל להזדקן.

4. למעשה, "47" מורכב מארבע 10 מושלמים ועגולים (בתוספת מיסים).

5. בגילי אני חייבת להמציא לי שיטות לשיפור הזיכרון.

*הבלוג מצא חן בעיניך? סמני לייק ושתפי. 

גירוד

אם לפני מספר שנים הדבר היחידי שגרם לי לגירוי מרגיז היו עצי ה- Platanus × acerifolia המפוזרים ברחובות בואנוס איירס, עכשיו אני חיה עם גירוי מרגיז כאילו היה האטופיק דרמטיטיס הנגרמת עי ידי רעל קיסוס. אחד המאפיינים של החרדתית הבשלה הוא מה שאני מכנה "גירוי מרגיז זמני". התופעה דומה לאי שפיות הזמנית, אך עם כמה הבדלים. בעוד שאי שפיות זמנית היא הפרעה שפוגעת ביכולות הקוגניטיביות, הכוללת פעולה חסרת מחשבה רפלקטיבית, מלווה ברשלנות או בפזיזות, גירוי זמני אינו פוגע ביכולות הקוגניטיביות ויכול להקדים למצב של היפר-רפלקטיביות שלא פעם יביא דווקא לתוצאות טובות.



מצב מייצג גירוי מרגיז זמני הוא זה שהתרחש אמש בביתי: משווק טלפוני צלצל אלי הביתה במטרה לעניין אותי בהדגמה ביתית של מכשיר ניקיון קירבי. קולו נשמע כמו זיוף של ידידות, וקולי, שנשלט על ידי הגירוי המרגיז הזמני, נשמע כמו החשמל הסטטי הזה שלפני הזעקת צבע אדום. הפנתי את תשומת ליבו לדבר היחיד שבו הוא הצליח לעניין אותי: איך ואיפה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי. המשווק אמר כי "ממליץ" הוא זה שהעביר להם אותו. שאלתי אותו בטון הכי טבעי שיש, "האם תואיל בטובך ליידע אותי מיהו הממליץ ​​שהמליץ?" את זה המוכר כבר לא היה מוכן לחשוף. בעוד שהאיש מציין את שמי הפרטי פעמים חוזרות בנימה של "אני שובר את הקרח, כאילו אני מכיר אותך שנים ואת מכירה אותי" ומאשים את מסך המחשב שלפניו בריגול למען קירבי -כי הוא זה שבעצם הראה לו את רשימת מספרי הטלפון- שום דבר לא בא לעזרתו. מתוך כוונתי להוציאו מבורותו שאלתי אותו: "אתה יודע שזה לא חוקי שאתם קונים מסדי נתונים של מספרי טלפון?" וסגרתי את השפופרת כמנצחת.

שישה צעדים קטנים לכיוון הסלון מאוחר יותר, נכנסתי למצב של היפר-רפלקטיביות, אשר על פי הרכיב החרדתי המאפיין את חיי החרדתית הבשלה, שאלתי את בעלי כשקולי נשמע הפעם כמו חוט תפירה שברירי: "יכול להיות שקירבי יתבע אותי בבית משפט על דיבה ולשון רעה? כרגע שאלתי את איש הטלמרקטינג האם הוא יודע שזה לא חוקי שהם רוכשים מאגרי מידע, ללא ראיות שיתמכו בטענה".



המצב של היפר-רפלקטיביות יכול לפעמים להביא למציאת פתרונות לחלק מהסיטואציות שיביאו לגירוי מרגיז זמני. בגילי כבר למדתי שזה טוב לא רק כשמזהים את הבעיה, אלא גם כשמזהים את הפתרון, הרי הצעירה אולי בעלת עיניים בריאות יותר מהזקנה, אך הזקנה מיטיבה לראות ממנה.



כאן אני מציעה כמה הפתרונות לבעיות שעלולות לעורר גירוי מרגיז זמני:



1. נהגים מניאקים. כבישים נפרדים. כן, כבישים נפרדים, רחובות סגורים, נתיבים שונים לסוגים שונים של נהגים. אני מתכוונת, עבור הנהגים שלא שמים זין על חוקי התנועה, אלה שמצפצפים מאחורה כאשר הרמזור הופך צהוב, שעומדים פתאום באמצע הכביש בשביל לדבר עם נהג אחר, אלה שעושים פניית פרסה וכמעט מתנגשת בך, שעושים לך אורות על כביש מהיר כי הם מעוניינים לנסוע על 130, הנדבקים לך לתחת, אלה שסותמים את הצומת, שאינם מאמינים שהכבישים נועדו בשביל לחלוק אותם עם אחרים, אלה שמשוכנעים שהכביש שייך רק להם, צריך למעשה להקדיש להם כבישים נפרדים, כבישים שבאמת מוקדשים רק להם, סגורים לכל השאר. ועבור המאמינים בכיבוד חוקי תנועה צריך כבישים אסורים לכל היתר. יש כאלה שיגידו שהפתרון נשמע כמו שני כבישים לשני עמים של נהגים, אחרים יגידו שזה אפרטהייד נהגים, אז שיגידו.

2. הכרזת "מתכון חדש" בפרסומות ובאריזות של המוצרים שהכי אהבת, מה שהופך אותם בוודאות לבלתי אכילים. השינוי לרוב מגיע יחד עם עיצוב מרגש שמנסה לרמוז שהמתכון החדש הוא למעשה אותו מוצר אך משופר, בעת שברור שהאיכות ירדה פלאים אבל המחיר אותו המחיר –או לעיתים יקר יותר-. פתרון למצב זה יהיה מכשיר זיכרון לטווח ארוך, סיוע חיצוני שיגרום לאנשים לזכור שזה לא המוצר המקורי גם לאחר עשר או עשרים שנה. זה יהיה שפת קוד סודית שתמנע מהבלתי אכיל להפוך לנורמלי ואכיל. מילון של הפצת סוד, כקודקס.



3. שני הפסים הכחולים ב- WhatsApp. כפי שמוסיפים פלואוריד למי הברז, ככה אפשר יהיה להוסיף כימיכל שיגורם לאנשים להפוך לעיוורי צבעים. אני רוצה את פרטיותי, אני רוצה לשמור לעצמי האם ראיתי או לא ראיתי את ההודעה שלך. אפשר לחילופין לעשות מסע תעמולה שישכנע את ההמון שהפסים הכחולים הם לא כחולים אלא אפורים. בגילי כבר למדתי שתעמולה טובה, קמפיין טוב, פרופגנדה אגרסיווית יכולה לשכנע אנשים לכל דבר.

47!? יואו! את ממש לא נראית!

"47!? יואו! את ממש לא נראית!" הוא אחד מאותם הביטויים שמייצרים אצלי תגובה כפולה, דו-משמעית, תוצר של אותה הבנת יתר שעליה דברתי כאן. מצד אחד, אני אומרת, יופי! ... אני לא ממש נראית, כלומר, נראית פחות, נראית צעירה לגילי (קרי "אני עומדת בציפיות החברתיות" ועדיין לא הפכתי לשקופה). מצד השני, העובדה שיש לי כלשהו גיל הופכת, ללא עוררין, למשהו שצריך "שלא יראה", למשהו לא רצוי, למשהו שיותר טוב אם לא רואים אותו בכלל, כזה שמשמח אם לא נראה . כאילו: מטומטמת?! יואו! את ממש לא נראית! 

לגיל יש הרבה יתרונות דווקא, אני מעריכה מאוד את העובדה שבגילי "אני לא צעירה מספיק כדי לדעת הכל" (משפט שמצאתי ברשת, ציטוט אפשרי של אוסקר ויילד). העניין הוא שזה מאוד מושרש שנשים נוהגות להסתיר את גילן. גם זה לא ממש נחשב לפוליטיקלי קורקט לשאול אישה בת כמה היא, והיא, הרבה פעמים גם לא ממהרת לענות. 

נשים רבות עונות "בת כמה אני נראית לך?" במקום לנקוט בגיל. יש לתשובה לשאלה זו דפוס חברתי שקל מאוד ללמוד (ואנחנו, הנשים, למדנו אותו היטב): 
אם האישה בין גיל 14 לבין 20 התשובה שתגרום לה לאושר היא שהיא נראית יותר. אבל, מגיל 40 ומעלה כדאי לנקוט בגיל שהוא פחות ממה שהיא נראית, כדי לקבל את אותה התוצאה (אושר). הבעיה מתחילה כאשר בת 40 פלוס נראית יותר, אז, כבר הדפוס לא יעבוד.



אני חייבת לומר שבפעם הראשונה שמישהו קרא לי "גברת" ברחוב לא הגבתי כלל, כל כך בטוחה הייתי שהוא לא דיבר אלי, לבטח הוא חשב שחוץ מזקנה אני גם חירשת. זה ידוע היטב כי גיל הוא לא אובייקטיבי, מה שאובייקטיבי הוא רק המספר. בכל מקרה, אנחנו צמאות לדעת בת כמה אנחנו נראות באובייקטיביות מירבית. 

ידוע שהגיל אצל נשים הוא לא סוגיה פרטית, אלא ציבורית. לכן, לא רק שהסוגייה אינה אובייקטיבית, אלא שהיא סובייקטיבית פעמיים. 
עם זאת, ישנן מספר טכניקות להמחיש באובייקטיביות בנות כמה אנו נראות:
1- אחת מהן היא להשוואת את עצמנו לנשים אחרות שבאותו גיל כמונו, ואז להחליט האם אנחנו נראות צעירות או מבוגרות יותר מהן. בכל הקשור לטכניקה הזו יש שני עניינים שאני ממליצה לך לקחת בחשבון ומאוד ברצינות: האחד, השאלה תמיד צריכה להיות מופנית לעצמנו, מקסימום לבת שלך (אם יש לך בת), אבל לעולם אין לשאול את בן זוגך. השני, אסור להשוות את עצמך למפורסמת. 

2- טכניקה נוספת, ידועה ויעילה, היא לבחון את עצמך בתמונות שבהן את מופיעה. התגובה: "אני נראית כמו אמא שלי" די נפוצה (אבל זה כבר לפוסט אחר). "אני נראית כמו סבתא שלי" זה כבר פחות נפוץ, אם כי התגובה קיימת גם.

אסור להתייאש, יש לזכור כי "ילדיכם אינם ילדיכם. כי פרי געגועי החיים אל עצמם. באים המה דרככם אך לא מכם..." מאת חליל ג'ובראן, הוא שיר והוא סמלי. לעומתו, הגנטיקה סמלית היא דווקא לא. תמונות לפעמים משקרות ולפעמים הן לא, ובכוחך לדעת להבדיל. אני בוחרת להתייחס לתמונות שבהן אני אוהבת את עצמי כמייצגות את האמת ולאהוב את עצמי ללא פשרות. אני השופטת, אז אני אשפוט תחת הכללים שלי.

נשים מקבלות ייצוג ולגיטימיות בחברה כאשר הן צעירות, אמהות, או כבר סבתות. ו..מה אם הגיל שלי? נשים שקרוב לגיל 50 ועד שהן סבתות הופכות לשקופות. אם כך, אנצל את המצב עד תום! לראות ולא להיראות! זה superpower חברים, ראו הוזהרתם!

תני זמן לזמן

תני זמן לזמן. בסוף הכל מגיע. ככה היו אומרים לי כשהייתי ילדה. אז לא הייתי בתקופת המנופאוזה אבל חרדתית תמיד הייתי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי "בסוף הכל מגיע", שבסוף זה עבד כמו היפנוזה עצמית, אוטוסוגסטיה, וכעת הכל מגיע מהר מדי. הזמן רץ. בעברית לא אומרים אישה "במנופאוזה" כמו שאומרים בספרדית, אלא שאורמים אישה "בגיל מעבר". אז זהו, עכשיו אני ב"גיל המעבר". כלומר, גיל השינוי, הגלגול, המטמורפוזה. ולא לחינם, עברית היא לעתים שפת תאורית, ואני מניחה שהכוונה עם "גיל מעבר" לבטח מתייחסת למעבר מתפיסת זמן ממוצעת לתפיסת זמן אחרת, שבה כל שנה היא כמו שבעה חודשים. משהו דומה למה שקורה לחיית המחמד שלי, אצלה כל שנה היא כמו שבע שנים, אבל בכיוון הפוך. אני חשבתי שהגיל הזה יהיה גיל ההתייצבות, ההמשכיות, המסורת, אבל המילים האלו מופיעות כהפכים ל"מעבר". איפה הביטוי "יש זמן לכל דבר" כשצריכים אותו?

טוב, נו, נגיד שאסכים שאני בגיל המעבר, אבל רק לעצמי, כי כלפי חוץ כדאי להיראות כאילו אני דווקא כן בגיל ההתייצבות. אחרת זה יכול להזיק לי. זה אחד הדברים שהכי אוכלים את האנירגיה של החרדתית הבשלה. אם היא הייתה רק חרדתית, אז ניחה, סולחים, אבל להיות גם "מנופאוזית"! לא! זה כבר לא!

אני

על כל פנים, אם נרצה או לא נרצה, מזהים אותנו מרחוק. כפי שישראלי מצוי מזהה מרחוק ישראלי מצוי אחר בכל מקום בעולם, כך גם אנחנו מזהות מרחוק נשים אחרות בגיל המעבר. לדוגמא, זאת שבגיל 45 עשתה עגיל באף, או זאת שבגיל 47 צבעה את השיער לסגול, או זאת שמעולם לא נגעה בדוושה ועכשיו רשמה את עצמה בקבוצה הסגורה של רוכבי אופניים ויוצאת בכל יום שבת בשעת 05:00 לדווש כמו משוגע.

במחשבה שנייה, יש הרבה דברים שעדיין ניתן לעשות בגיל 50. ממש אתמול נפלתי על מדריך כזה ברשת: "דברים שאישה צריכה לעשות כשהיא מגיעה לגיל 50".מצוין! חשבתי לעצמי, סוף סוף מדריך, עכשיו אני יכולה להשתחרר מהצורך לכתוב מדריך בעצמי. הכותרת הראשונה הייתה "לבצע בדיקה". מבטיח, חשבתי, הרי אני תמיד רוצה לבדוק, ללמוד דברים חדשים, לבדוק אתרים מעניינים. אוקיי, אז מה בודקים? "בקשי מהרופא בדיקת קולונוסקופיה תכופה, כדאי לבדוק ולבצע סקירה של בריאותך". תודה נשמה טובה, הבריאות שלי סקור יפה. הכותרת הבאה הצהירה על הצורך "לבצע מודרניזציה של התחום הפיננסי אצלך". נראה לך שנולדי ב- 1910? אני אולי בגיל המעבר, אבל אני לא ישישה. אני קלאסית, והקלסי תמיד באופנה.

ואז הגיע "להעריך את הקריירה שלך", כי גיל 50 הוא זמן טוב לראות את הערך שבקריירה שלך, ובהמשך נכתב "עשי קורסים חדשים, חיזרי ללמוד, לכי שוב לאוניברסיטה". האם אין כאן סתירה בין "תעריכי את הקריירה שלך" ו- "חיזרי ללמוד"? לא משנה, החיים עצמם מלאים בסתירות. יש! הכותרת הבאה היא בול בשבילי, אמרתי, היא "לחשוב על העתיד". סוף סוף קצת שכל ישר, כי החיים אינם מסתיימים בגיל 50, לא כן? חבל שהמשפט הראשון מתחת לכותרת היה "תנסחי את צוואתך", והבהיר, בין היתר, שבצוואה ניתן לציין מי יטפל בלילדים אחרי מותך. כן, וגם המליץ שאם את עושה את זה דרך אתר אינטרנט אז לוודא שהוא מכובד ויש לו מוניטין טוב לפני הזנת הנתונים שלך. מזל שהנשמה הטובה העירה את תשומת ליבי, הכל למען המוניטין.

הרגע הזה שלא יודעים איפה שמנו את המשקפיים

לי זה לא קורה. אני לא מאבדת את המשקפיים. הרגע הזה שלא יודעים איפה שמנו את המשקפיים יסמן עבורי את תחילת הסוף. לכן, המשקפיים שלי מקבלים תשומת לב וקשב כמעט כמו ילד רביעי. "מה עשיתי עם המשקפיים?" יכולה להיות אחת מהשאלות הרטוריות הכי שגרתיות ומעצבנות בגיל המעבר אצל החרדתית, הרי איננו יודעים מה עשינו איתם.


שלי זה לא קורה לא אומר שזה לא קורה לבעלי. הוא לא אישה בגיל המעבר אבל הוא בהחלט בן זוגה של החרדתית בגיל המעבר, לכן, הרגע הזה לא פוסח עליו. הרגע הזה ששומעים את הבעל ממלמל ברחבי הבית "שתינו קפה...אבל מה קשור הקפה...הספר הזה היה פה...זה לא אומר שהזזתי אותם...איך הם לא על שולחן המחשב?...אני הולך למכונית רגע...הם לא שם..." וכן הלאה...זה רגע מכונן, כי זה רגע דווקא מרגיע, כי זה קורה לו ולא לי. ואז מגיע הרגע ההוא שאני אומרת בטון של "אמרתי לך", "הנה הם פה...מתחת לחתולה הישנה". כמובן. לפני שעה אמרתי שבטח הם מתחת לחתולה הישנה על השולחן, כי זה המקום היחידי שהוא לא חיפש בו. זה עוד רגע מרגיע, כי זה אומר שאת היכולת לחשוב בהגיון בסיסי (common sense) גם לא אבדתי עדיין. הנה פאוז. החרדה הקיומית מתמלאת בכל טוב. אני כשירה. לא קשישה.

אחרי האירוע המכונן אני קוראת כתבה על הסטודנטים המבוגרים באוניברסיטה (the mature age students). יענו עלי. יופי. הכתבה אוהדת, הכל טוב. אה, רגע, מה? הסטודנט המבוגר מוגדר "באמצע שנות העשרים" שלו? זה כבר לא יופי. אפילו שאיני מאבדת את המשקפיים ושעדיין חושבת ב-common sense חזרתי להיות קשישה בן רגע? ומה זה אומר עלי שבעלי כן מאבד את המשקפיים שלו? אני חייבת לעבוד על העצמי הפנימי שלי, אני אומרת לעצמי, תוך כדי שהולכת למראה הגדולה שבחדר האמבטיה ומסתכלת על סימני הגיל שמסביב לעיניים. דווקא את סימני הגיל מסביב לעיניים אני אוהבת. מאוד אוהבת. הם מסמנים חיוכים וצחוק. בלי לשים לב אני אפילו מחייכת למראה במטרה לראות אותם. הנה עוד פאוז.


אי אפשר לחיות בחרדה מתמדת. אבל למצוא את הפאוזות לא תמיד בה בקלות. לפעמים צריך לעבוד ולהתאמץ בשביל למצוא פאוזה אפקטיבית, כבר לא אכפת לי יעילה, אבל לפחות אפקטיבית. ועם הבעיה החדשה הזו של הבשר המעובד המסרטן, בלי נקניקים והמבורגר, הכל הופך ליותר קשה. שלא לדבר על הרגישות ללקטוז שגילו לי רק עכשיו, אז גם בלי קורנפלקס? טוב נו, כל ענן יש כסף בטנה.



*אולי תשלחו אלי מה הפאוזות שלכן שנעשה פוסט מיוחד? מוזמנות!

ריקנות קיומית

על פי החרדתית, הריקנות הקיומית היא המקור וגם התוצאה של החרדה הקיומית. קודם כל אדבר על החרדה. כי יש חרדות ויש חרדות. אבל אין כמו החרדה הקיומית. זה אב הטיפוס של החרדות. האידיאה של אפלטון. היא קוראת לעצמה קיומית בשביל לבלבל, כדי שנחשוב שהיא קיימת בעולם של החושים. אבל לא, היא קיימת רק בעולם של המטפיסיקה. לפעמים זה כמו כאב פנטום. כאב שקורה כשאדם עובר קטיעת איבר אבל עדיין מרגיש אותו, כאילו היה האיבר עדיין קיים בצורתו המוחשית, כרגיל, כמו קודם. 

אם הייתי צריכה להגדיר את החרדה הקיומית (למרבה המזל אני לא צריכה לעשות זאת) הייתי עושה את זה על ידי הגדרת ההפך ממנה. בהיפוך. נגיד, על ידי סוג חרדה שבהגדרתה היתה ההפך מהקיומית. למשל, החרדה הטופולוגית.

נשק להשמדה המונית

זאת שתופסת אותך כאשר את נוהגת בשקט בכביש בלילה והנהג מקדימה זורק בדיל סיגריה דלוק מהחלון. לסוג חרדה זה שני מאפיינים: הראשון מכיל היבט מודע, הספק, וגם היבט לא-מודע, הביטחון. הספק מניע שאלות מפתח כגון "מה אני אמורה לעשות? עלי לעצור? להאט? לברוח לשוליים? אולי להאיץ? לקלל את הנהג?" הביטחון, המהווה את המחולל העיקרי של החרדה טופולוגית, כולל מצבים שנתפסים כבטוחים, כגון "עכשיו אני אסע על הבדיל ואתפוצץ " (כמובן, אדי הדלק?). המאפיין השני, המופיעה כרונוליגית לאחר הראשון ועדיין מסגרת המודע הוא ההחלטה. הוא מורכב בדרך כלל מחלק אקראי, שהוא ההחלטה עצמה, ומחלק מחושב שמחובר ישירות להחלטה שהתקבלה. נניח כי ההחלטה היא "האטה". יש בו מחשבות כמו "ההאטה שלי מעלה את הסבירות שהרוח תגרור את הבדיל ימינה, אז עד שאעבור מעליו בהחלט הוא כבר לא יהיה על הכביש בדיוק בדרך שלי, כלומר, לא אדרוס אותו עם הגלגל, במילים אחרות, לא אתפוצץ".

כפי שבחרדה הטופולוגית ניתן לזהות טופולוגיה טיפוסית, ככה החרדה הקיומית בלתי ברורה לחלוטין ולא ניתן לזהות בה דבר. זה משהו שהוא פשוט שם, צורתי. חזק. האידיאה עצמה. האידיאה של החרדה אשר עברה תהליך אובייקטיביזציה, כך שלעיתים יכולה לקבל ייצוג כחרדה טופולוגית. חרדה קיומית היא לא רק נחלת הנשים בלבד או ייחודית רק לגיל המעבר, אבל יכולה להתחדד אצל נשים בגיל המעבר. במיוחד אצל החרדתית המזדקנת.

עכישו שהבנו את החרדה הקיומית אצל החרדתית הבשלה, אתייחס לריקנות הקיומית (שהיא לא כל כך ריקה, אלא מלאת חרדה). יש לאישה בגיל המעבר "הבנת יתר", כפי שהזכרתי בפוסט קודם. תכונה זו מסוגלת לייצר הרבה מאוד שאלות כמו "מדוע הבת שלי בת 17 לא מחוברת לווטסאפ? עדיין שני סימני וי אפורים? למה את לא עונה עכשיו, אם את תמיד עונה לי? למה יש רק סימן וי אפור אחד, הנייד התקלקל לה? למה אני לא שומעת מהבת שלי השנייה בת ה- 14? שני סימני וי כחולים ועדיין לא עונות לי?" שאלות שיש בהן כדי ליצור שאלות נוספות כגון "האם היא נחטפה? אולי היא איבדה את הנייד? גנבו לה את הטלפון? יכול להיות שבתי נרדמה ברכבת ובמקום לרדת בתל אביב הגיעה לנהריה? אולי אין עוד רכבות היום והיא אתצטרך ללון בספסל שעל הרציף בנהריה בלי יכולת ליצור קשר? האם היא התעלפה והיא עכשיו לבד ובלי עזרה? ואם קרה לה הגרוע מכל?!" לכל השאלות הללו יש רק תשובה אחת אפשרית: כן. 

זאת התוצאה של הריקנות הקיומית בחזקת עשר. של המועקה החרדתית כפול מאה. החרדתית המזדקנת רוצה את האידיאה, את הווטסאפ האידיאלי, לא זה הנתפס בעולם של הצללים, של התפיסה האנושיות, אלא זה שדרכו אפשר לשלוח הודעה שתיענה באופן מיידי. אם לא כך, לשם מה המציאו את הווטסאפ? שאלות חדשות ושונות מתחילות להתעורר.

הריקנות הקיומית יכולה להתמלאת גם בחלומות, במסיבות משפחתיות, בארוחות צהריים עם חברים, בריח של גשם, בגרגורי החתול שלך, בצחוק של הילד הקטן, של האמצעית ושל הבכורה, בהליכה שקטה עם בעלך, או עם חבר או חברה...אבל בשביל זה החרדתית המזדקנת חייבת לעצור רגע. לתת הפוגה למצב של "הבנת יתר". אבל כיצד? ואיפה כפתור הפאוז?

סוגיה זו...כבר תשאר לפוסט אחר.

המדריך לחרדתית הבשלה

מה הולך לקרות עם העבודה שלי? מה יהיה עם דלקת בגיד שבכתף שלי? האם הדשא הסינטטי ישתלט על הגינות הציבוריות עד שיהיו לי נכדים? עד לא מזמן לא שאלתי את עצמי השאלות כאלה בכלל. כנראה שזה עניין של גיל. עוברים את מחסום ה-45 ומתישהו מתחילים לפחד מדברים שקודם לא פחדנו מהם. לא רק שקודם לא פחדנו מהם, אלא שלא היו קיימים בכלל בתודעה. דברים כמו טרמיטים, מחלות (תמיד סופניות כמובן), פחד מלאבד את העבודה, מפלישת חייזרים, פחד שיקרה משהו רע ובלתי הפיך. התחושה היא שבגיל כזה הכל הופך לבלתי הפיך. 

בעיקר אני שואלת מה הולך לקרות עם העבודה של בעלי. לבעלי יש עבודה של מהגר. מה לעשות. במקצועו הוא שחקן ובמאי עם ניסיון עשיר. עם פרסים במדף, אבל גם עם מבטא מאוד עשיר. ובלי קשרים בארץ. ככה זה. ואם ככה, אז, יש לו עבודה של מהגר, עבודה של עולה חדש.הוא קורא. קורא מוני מים בחברה שמעניקה שרותים מוניציפליים לתאגיד המים, הוא איש שטח. כלומר, עובד בחברה אחת בתוך שרשרת ההפרטה. אבל, זה לא העניין שבגללו אני שואלת מה יקרה לעבודה שלו, אלא בגלל שעוד מעט כל מוני המים יהיו אלקטרוניים. מוני המים יהיו כאלה שישלחו את הנתונים הישר ללווין ול- GPS והחברה תקבל אותם ללא מגע יד אדם. סוג של Waze, אבל בלי פקקים. אבל אולי אין הרבה מה לדאוג ואפשר להפוך לפרילנס, לא? פשוט להתמקם איפשהו ביקום של המקצועות החופשיים. 

הפתרון של להפוך לפרילנס מפתה בצד אחד, ומצד שני הפרילנסריות משאירה את האדם חשוף ובלתי מוגן. אני אומרת את זה מתוך ניסיון, הייתי פרילנס כל חיי חוץ מבשלוש השנים האחרונות. כפרילנס יש לך מצד אחד את החופש היקר והרצוי, אבל מצד שני העונש (הקבוע בחוק) על היותך עצמאי. בעצם, כנראה שאני שואלת האם הגענו לדרך ללא מוצא. ואם כן הגענו, אז מה עושים. 

המדריך לחרדתית הבשלה עוד לא נכתב, אז אין לי הדרכה בנושא. אני מתעפיית מספרים על עזרה עצמית ועל פיתוח אישי. חוצמזה, בדרך כלל ספרים כאלה מיועדים לאדם הצעיר והפרודוקטיבי ולא לאישה חרדתית בגיל המעבר.

בגיל המעבר יש יתרונות וחסרונות. יתרון בולט הוא שפתאום דעתם של אחרים - למשל על המראה שלך, על אמירות שלך או על איך ומה את עושה- פחות נוגעות. בעצם לא רלוונטיות. יש איזשהו ביטחון עצמי נוסף שלא היה קודם. פחות רגשי אשמה. יתרון נוסף הוא היכולת לשאול שאלות שקודם לא היית מעלה על דעתך. ככה החיים מעניינים יותר. זה בעצם גם יתרון וגם חסרון. "הבנת יתר" אני קוראת לזה. זה כשמבינים יותר מדי. מבינים מצבים, אנשים, תהליכים. אז מצד אחד זה cool, אבל מצד שני זה מלחיץ, מדכא ומוריד מההנאה הכללית. והסטרס עלול ל הפוך לסטרס כרוני, הרי כפי שאמרתי קודם, בגיל הזה הכל הופך לבלתי הפיך. 

ואני, אני שרק ילדה רוצה להיות, אני שאף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות יתר, רק שטותית אני רוצה להיות ולצחוק מדברים מפגרים, פתאום מוצאת את עצמי בעולם שמצפה ממני להפגנת חשיבות עצמית. איזה חשיבות עצמית ואיזה נעליים? 

אם לחזור למדריך לחרדתית הבשלה, הגיע הזמן לכתוב אותו. הרבה נאמר על גיל המעבר, הרוב על ידי רופאים. אבל מכיוון שגיל המעבר זה לא מחלה, אלא רק גיל, מעבר, נראה לי שאשבור את קשר השתיקה של בנות גיל המעבר וארים את הכפפה. נשאיר את הרופאים עם הרפואה ונראה מה יש לבחורה לומר. לפחות אנחנו בעידן כזה שבו נשים חיות מספיק שנים בשביל לחוות את גיל המעבר. ולספר עליו.

המשך יבוא.