שיחות בוקר

"אולי זו ההיקסמות שעומדת למבחן עם הגיל?" שאלתי את עצמי בהתבטאות פתאומית. "האותנטיות של הדברים הקסומים מתמוססת עם השנים, כמו שסבון מתמוסס במים שנאגרים בסבוניה, בחרישיות דיסקרטית", השקתי את עצמי במילים. "לא מדובר על הימנעות מהקסם, אלא על מטמורפוזה שלו, על טרנספיגורציה של הפנטסטי אשר מתעבה בקמט האנכי שבאמצע המצח", חשבתי, "או אולי על רפורמה שמייצרת קפל באזרחות השנים", הבעתי בקול רם.

"לשגרה יש גולגולת עגולה אבל שטוחה, כמו שפעם לכדור הארץ היה מבנה שטוח אבל עגול; זה הופך את השגרה למשהו גמיש, שניתן להמרה, למשהו קסום בסימולטניות שלה", אמרתי, תוך כדי שהתבוננתי בתחתית הספל שעדיין הראה עקבות של קפה.

שארית הקפה חשפה את ההשתקפות של העין שלי, בוהה בי, בטוחה ומתריסה, כמו העין של בריון בדו קרב בין שווים. "זו עין קסומה", אמרתי לעצמי, "כמו העין הקטנה של המחט, אשר מאפשרת להעביר דרכה את החוט הדק גם עם היד שמעבירה אותו רועדת, ויש ביד וורידים כחולים תלת מימדיים, ומעליה עור שהפך יבש ולבנבן עם השנים".

"הקסם הוא כמו תגובת שרשרת", חזרתי ושיננתי לעצמי, "כמו תהליך שמייצר מוצרים נלווים; התרחשות שמסוגלת להמשיך ולהתפשט עד להתשת החומר". אבל, "מהו החומר הזה בדיוק?" שאלתי את עצמי, בכוונה להמשיך את השיחה עם עצמי, כי היא הלכה ונעשתה צפופה ולא יודעת שובע. "החומר הוא האינסופיות", אמרתי, תוך כדי שמפנטזת פרדוקס קצת חמקמק, אך מתקבל על הדעת. "הטקסט הזה, שמייצר מרחבים עצומים בכל אות ואות שהוא מציג, הוא העדות לקיומו של אינסוף קסום, שהוא כמעט מוחשי, כמו החול של החופים", אמרתי כאמירה סופית, שנועדה לסיים את שיחת הבוקר עם עצמי; ובכך למנוע כל אי הבנה שעלולה להתעורר מצידי.

הקסם של חוסר השייכות

האם קרה לכם שנסעתם לארץ אחרת, ובין כל הדברים שיש ליהנות מהחוויה, בעיקר נהניתם מחוסר השייכות? לי זה קורה בכל פעם. כבר מהמטוס, איך שאני מבחינה במכוניות הקטנות האלה, הנוסעות בכבישים הקטנים שמפרידים בין הבתים הקטנטנים שם למטה, בידיעה שאני לא חלק, אני מרגישה מלאה ומנוחמת.

זה חוסר שייכות שהוא מספיק, לא קיצוני. הבתים לא לגמרי זרים לי ואני לא לגמרי זרה להם, רק זרה מספיק בשביל הקסם של אינרציה. זה חוסר שייכות בחזקת אפס, אבל כזה שנושא מספיק עוצמה, עמוס בכוח שמתאים לאינרציה של הקיום; עם תחושה אלוהית שמתחילה בתצפית החיים מחלון המטוס; חיים בצורה של אורות של עיר רחוקה שממנה בוקעת השתקפות חייתית לשמיים. עיר שמקרינה את מהותה האורבנית, את הפוטנציאל שבה. אבל בעת ובעונה אחת, גם נובעת ממנה האינרציה של חוזים שפג תוקפם, של רמזורים שבורים, של נשיכות כלבים את שכניהם התמימים, של חלונות עם תריסים נעולים, כרטיסי אשראי גנובים, של ילדים שבוכים, של אמהות שבוכות. הן שתי אינרציות מקבילות, כמו יקומים מקבילים שחשים אחד את השני אבל לא רואים זה את זה ולא נוגעים. במצבי, בעולמות האינרציה הקיומית, אני כמו גוף שמימי בעל מסה ענקית, כמעט כמו חור שחור או כמו כוכב ניטרונים. יש לי שדה כבידה שמושך כל חלקה טובה מחוסר הקיום, אבל בלי לחדול מלהתקיים.

קיומי שלי הוא כזה שהוא יכול להצטרף או לא להצטרף לכל מחשבה או לכל מצב רוח. אני יכולה להשתמש בכל דבר או לא להשתמש בכלום. אני כמו חתול רחוב שהתגנב לתוך הבית דרך חלון המטבח, מסתכל כמו מבחוץ, אבל הוא עדיין חלק. שובל של רווחה והקלה עוקב אחרי; אני כמו כוכב שביט, כמו גשם קיץ על אריחי המדרכה, כזה שמוציא החוצה את הריח הרך והלח שהמדרכה הדחיקה. צריבת העיר אינה שייכת לי, ולא אני שייכת לה. חוסר שייכות הוא כמו קהות חושים, עייפות, חוסר תחושה, אך מאוכלס על ידי המציאות עצמה, על ידי צחות הלשון; כחלום חי ששורד את הזיכרון.

המעשיות של נחיתת המטוס מושכת אותי החוצה מהחלום החי. הייתי צריכה לחשוב את חוסר השייכות כאילו היה פרקטיקה, כמו ספורט או משחק. יכולתי לגשת אליו כמו יזם שנגש אל סוד עתיק, כמו תינוק שלומד את סוד ההולכים על שתיים, או כמו אמבה שנכנסת לפוטנציאל אינסופי, ומתמלאת ממנו כמו רביולי. תחושת אי הקיום של הנסיעה לא דומה לתחושה של חוסר השייכות שמלווה אותי בארץ ידועה לי. חוסר השייכות של בחוץ נראה כמו חליל קסם, יש בו שליטה ועליונות. ייתכן שאזדקק לבורות תמימה, לבורות שאין בה יכולת לחשוד או לשפוט, אך חכמה מספיק בכדי לשרוד כל נחיתה. האינרציה של קיומי בהחלט כפופה לחוקי הפיזיקה, אך בורות טובה מעולם לא תהיה נקודת התחלה רעה עבור קסמו של חוסר שייכות.

"48 ועדיין "מולטי-פוטנציאלית?!?" וידוייה של אישה עם נמלים בטוכעס

ציורה של האמנית הולי מדליי

עד לאחרונה חשבתי שאני סתם דג מחוץ למים, נון-קונפורמיסטית תמידית, אחת שלא יודעת להתמיד, סתם אחת עם נמלים בתחת; הפכפכה, אחת שלא ניתן לה תווית, אדם לא שקט מלידה, אחת עם תסמונת הסטודנטית הנצחית, או תמנון שמנסה ללבוש חולצה שמעוצבת לשתי זרועות. עכשיו אני לא הרבה יותר רגועה. עכשיו אני יודעת שגם לי יש תווית, והיא "מולטי-פוטנציאלית". איזה מזל??

אני לא היחידה, המונח "אדם מולטי-פוטנציאלי" לא הומצא בשבילי. הוא משמש לתיאור אנשים שיש להם מגוון רחב של תחומי עניין, סקרנות בלתי מנוצחת, ודחף יצירתי; והם לעולם לא יהיו מסוגלים לענות על השאלה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. לדוגמה, ההגדרות המקצועיות שלי עד כה הן כדלקמן: שחקנית, זמרת, מורה לתיאטרון, מאמנת אישית וקבוצתית, מנחה קבוצות, מפתחת תכנים, מנחה סדנאות, סוציולוגית (ודבר אינו מצביע ששם זה ייסתיים). אפשר לומר שתחומי העניין שלי מגוונים (אני יכול לדבר וללמוד שעות על כל אחד מהם): פיזיקה קוונטית, אסטרופיסיקה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אלתור, תופעות UFO, פרפסיכולוגיה, פסיכולוגיה, גינון, עיצוב פנים, יחסי אנוש ותקשורת בינאישית, כתיבה, שפת הגוף, רוחניות ודת, גיאומטריה פרקטלית, מצרים העתיקה, ועוד רבים אחרים. אני בטוחה שאוכל להתמסר לכל אחד מהם (אולי לא פיזיקה, כי למרות שמתמטיקה תחום מרתק בעיניי, הוא בשבילי עינוי. אני לבטח סובלת מדיסקלקוליה, למרות שלעולם לא אובחנתי). אני מהאנשים שאומרים ש"הלוואי ויכולתי לחיות עד 140", מכיוון ש...(למזלי??) אני מתעניינת ממש בההההכול.

קורות החיים שלי נראים שייכים לכמה אנשים שונים, אז יש לי קורות חיים נפרדים עבור כל תחום. וכן, אני רוצה לערבב רעיונות ש"שייכים" לתחומים שונים, לחבר בין דברים שנראים לא מחוברים. היכולת לסנתז רעיונות שמקורם בתחומים שונים אמורה להיות מתנה, אבל לא תמיד נחשבת לכזו. לפעמים אפילו לא רואים אותה בעין יפה, כאילו עשיתי מהכל סלט אחד. היכולת שלי ללמוד מהר מאוד צריכה להיות לי יתרון, אבל לפעמים היא נתפסה כ"חוסר מקצועיות". היכולת ההסתגלותית שמאפיינת אותי יכולה אפילו להיתפס כמשהו שלילי בזמנים או בחוגים מסוימים. תחומי העניין שלי יכולים ללכת ולהופיע מחדש, ותחומים חדשים צצים בלי סוף. הם אף פעם לא רק אחד או שניים בכל רגע נתון. אני מרבה לצלול אל תוך נושא שמעניין אותי, לומדת אותו עד שמתכלה, ולאחר מכן נכנסת לעומקו של נושא אחר.

"מהו הסאבטקסט של התסמונת הזו שלי?" שאלתי את עצמי, בתקווה שאענה. רציתי את התשובה, כי אולי באמצעותה אוכל לתקן אותי, ולהפוך את עצמי לנורמלית. "למה אני לא יכול להקדיש את עצמי לדבר אחד בלבד במשך כל שנות חיי, כמו כולם?" הפצרתי בי. "הבעיה היא שאני פשוט מסרבת לבחור", עניתי לעצמי בשיניים חשוקות. הגעתי לתובנה הזו ביום שני האחרון בשעות הבוקר, תוך כדי צפיית בהרצאה על שפת גוף, שהיתה מוכתבת על ידי "מומחית" בשפת גוף, המלווה בשחקן אשר הדגים הבעה עצמית בדרכים שונות. "אוקיי"...אמרתי לעצמי ברכות מתנשאת, אך באדיבות, "'המומחית' עושה את מה שאת עושה בסדנאות שלך, רק שאת עושה גם את ההסבר וגם את המשחק. אז למה את לא נחשבת ל'מומחית' יקירתי?" ניסחתי לעצמי בטון אינקוויזיטורי, שבכלל לא כלל אדיבות, "כי בכדי שתיחשבי ל'מומחית' את צריכה להקדיש את עצמך רק לתחום הזה הספציפי, במשך שנים רבות וארוכות", עניתי לי בלי להסס, והמשכתי, "זה לא מדובר על מה שאת יכולה לעשות מבחינת יכולת, טפשונת יקרה! אלא על מה שאת מוכנה לעשות". "עכשיו הכל ברור", הכרזתי, "אבל איזה באסה לי! איזה דיכאון!" אמרתי לעצמי.

"אולי המצב הזה הוא הגורם לחרדה הקבועה שלי?" שאלתי את עצמי. כי אם לא אבחר במשהו ספציפי, ולא אזניח את כל התשוקות האחרות שלי, אף פעם לא אוכל לפתח שום קריירה. אבל אם אסתפק במשהו אחד לתמיד, אחיה עם גזר הדין האכזרי ביותר: השעמום. למדתי מהסביבה שזה לא בסדר לא לבחור במשהו אחד, ש"הגם וגם" הינו מזיק, שהצורך להרוות את סקרנותי הטבעית הוא בעיה, שחייבים להתרכז בדבר אחד, ש"לבזבז" זמן בכמה דברים הוא לא פחות מאשר מלכודת שתוביל אותי אל תוך הריק. אבל אני סבורה שדווקא השאלות "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" היא המלכודת האמיתית. שאלה זו מלמדת אותך שהנכון לעשות הוא לחפש תמיד תשובה אחת, ושהיא תמיד התשובה הנכונה. אפילו יש פתגם שמסייע להפנים "תפסת מרובה לא תפסת".

לא, אני לא מומחית, לפחות לא מומחית במשהו שאפשר לבטא במילה אחת, ואולי אף פעם לא אהיה מומחית במשהו ספציפי. ברור כי המומחיות שלי היא לא להתמחות. בעיה? לא. אף אחד לא יכול לשכנע אותי כי היכולות האנליטיות שלי, המסוגלות לבצע סינתזה, הכישרון ללמוד דברים חדשים בזריזות, התשוקה שמאפיינת אותי, והרצון ליצור דברים חדשים שיצמחו מתוך הצמתים בין התחומים השונים, הוא בעיה אמיתית. "מעתה והלאה אני לא אתייחס לסירובי לבחור כאל בעיה", הכרזתי לעצמי באהבה; וקבעתי לי את הדברים הבאים: "מעתה ואילך לא אתפוס את השקעת הזמן שאני משקיעה בנושאים שמרתקים אותי כבעיה שעלולה להגביר את החרדה שלי, אלא אתפוס ככה את הניסיון להיות מה שאני לא".

אם יש בין הקוראים כמה נשמות שראו את עצמן משתקפות כאן, אז מולטי-פוטנציאליים יקרים שלי, אני אומרת: לאמץ את היכולות שלנו כ-המומחיות היקרה ביותר שלנו. שום דבר לא יגרום לנו להיות מאושרים יותר מזה, או יותר מוצלחים.

"אם יש מכות אני באה"

ככה אמרתי לבעלי אתמול בערב, בטון בטוח והחלטי, כזה שגם אותי הפתיע. אמרתי "אם יש מכות אני באה"  מהמיטה, בעודי שוכבת, סובלת מכאבים גדולים בעקבות צוואר וגב תפוסים (הצוואר שלי אף פעם לא ממש לגמרי פנוי) ומזדהה עם הדמות שאותה מגלם לרי דוויד בסרט "מה שעובד" של וודי אלן. אישי בדיוק חזר מאימון טאי צ'י ראשון וסיפר לי שהיה שם גם אומנות לחימה עם מכות דמה. "אההה מכות!" חשבתי לעצמי, "הרצוי אינו מצוי והמצוי אינו רצוי, אבל כמה טוב למצוא, ויפה שעה אחת קודם". בוריס, דמותו של לרי דוויד בסרט, היה אומר "פעם הייתי מועמד לפרס נובל, אבל מה הטעם?".

באופן טבעי, האסוציאציות החופשיות שלי הובילו אותי מחוג המכות לאירוע קטן מלפני שנה שנתיים. פגשתי במקרה בחורה שלמדה איתי בתיכון, והיא אמרה לי בלי להסס "ממש לא השתנית!", כאילו מחמאה. באותו רגע לקחתי את זה באמת כמחמאה, אפילו העתקתי ממנה את המשפט, ואמרתי אתו במדויק למישהי אחרת שמזמן לא ראיתי. אבל אז, בעקבות תגובתה, הבנתי שהמשפט רחוק מלהיות מחמאה. הוא ממש מכה. בזמן שהמשכתי את שיחת החולין עם אותה מישהי שמזמן לא ראיתי, הקשב שלי התפצל לשתיים. "בכנות, מה בדיוק הדבר המחמיא בלא להשתנות?" שאלתי את עצמי בצד השני של הקשב. "אם אפשר להפוך לחם מעופש לפניצילין, אז אפשר לעשות משהו ממני, משהו שיעורר אמירה כמו 'כמה השתנית!', שעדיפה עלי מ- 'ממש לא השתנית'". אני בטוחה שהכוונה שלה הייתה להחמיא לי על המראה החיצוני שלי, משהו כמו "47!? את ממש לא נראית!", אבל גם את זה אני לא לוקחת כמחמאה, (להשתלשלות מחשבתית כזאת אני מכנה חשיבת יתר, זו תסמונת כזו שגורמת לך לעלות את כל הסאבטקטס למודעות), "להשתנות זה טוב", הרהרתי לי, "כל עוד השינוי הוא לטובה".

"אבל למה מכות?" כי גלים מכים בחוף, והופכים סלעים לחול יפה ורך; ברקים מכים בחול, והופכים אותו לזכוכית יפייפה. "את מי אני מנסה לרמות עם האמריה הפיוטית הזו?", חושבת לעצמי תוך כדי שאני כותבת. "מכות כי זה תחושת עוצמה, כי זה אימון עם תכלית", אני עונה לי. הן במילא לא מכות באמת, אלא רק אימון, כמו Kickboxing, באוויר. אבל לתנועות יש פואנטה, יש סבטקטס, ואני חייבת סאבטקסט. במשך שנים התאמנתי ב- Kickboxing בבית, עד שחוליות הצוואר שלי התחילו להתנהג כמו חוליות טרור, והצוואר שלי התחיל להתנהג כמו המרכזיה של הוט, תמיד תפוס. "נהייתי נוסטלגית", חשבתי, אבל נוסטלגיה זה לא מה שהייתה פעם, כדאי שאשקול את זה.

"מדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות, הן פשוט הופכות למדרגות", קראתי איפשהו. "אולי ללכת לחוג מכות הוא לא רעיון רע?" שאלתי את עצמי, הרי "החיים לא נמדדים בשנים, אלא במעשים", עניתי לעצמי בשפת הפתגמים. על זה אפשר להתווכח, אבל אם אחכה לעתיד כל הזמן, הוא יהיה יותר קצר. "זאת הזדמנות לחזור לכושר", אמרתי בליבי. זה כמו כשמישהו מגיש לך ארוחת בוקר למיטה, את פשוט תגידי לו "תודה", אל תגידי לו "מי אתה ואיך לעזאזל נכנסת לדירה שלי". אז אולי הגיע הזמן להכות בשנית, לעלות על טריינינג ולריב מכות עם האוויר, כי אולי צודק הפתגם שאומר "רק הנושם אבק דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות", ואולי לא. מה שבטוח הוא שכדאי לי לשנות משהו בשגרה, לו בשביל השינוי עצמו, בשביל שאוכל לומר לעצמי "כמה השתנת!" בפעם הבאה שאנהל שיחות עם עצמי, ואוכל לענות לי בגאווה "ראית? והכל בזכותך!"

המהפך המדהים

"המהפך המדהים של הכלב שהפך לאבן". עם כותרת כזאת, מי יכול להתאפק מלקרוא את כתבה? חשבתי לעצמי, בצהריי יום שרבי אחד (שלבטח היה האבטיפוס של מזג אוויר השרבי), בעודי נמסה אל תוך הכיסא מול המחשב, כמו קרוחוני הכותב הצפוני נמסים אל תוך האוקיינוסים בעקבות התחממות הגלובלית.

קודם כל, יש בכותרת את המילה "מהפך" רבת הפירושים. מילה שאליה התרגלנו מאין ספור תוכניות טלוויזיה ששודרו בשנים האחרונות ושבהן שמענו את המילה "מהפך" בכמויות. לפעמים נראה שכל עצם דומם וכל יצור חי עבר מהפך, או חייב לעבור; מבתים, נשים, וגברים ועד לחתולים וכלבים...ומי לא קיבל? רק ממשלות.

אבל בחזרה לכותרת של הכלב, היא מייד העלתה אצלי שאלות נוספות. למשל: המהפך הוא בזה שהכלב הפך לאבן? בזה שהכלב חזר להיות כלב אחרי שהפך לאבן? בסוג האבן הספציפית שלה הכלב הפך? ובעצם, על איזה סוג של אבן אנחנו מדברים? אין מנוס, חייבים לקרוא את הכתבה.

באותו הרגע שבו הנחתי את ידי על עכבר המחשב בכדי להיכנס לכתבה, באה אלי פתאום מחשבה מדויקת, כמו התגלות: "יש איש כזה שמקצועו לכתוב כותרות". האיש הזה מחזיק במספר אין סופי של כותרות שימושיות במסד נתונים ענק ששייך רק לו. מקצוען של כותרות. יש לו כותרות לכתבות, סיפורים, וטקסטים למיניהם, כמו שלטבע יש עלי כותרת לפרחים, במיליארדים.

אומנם המקצוע שלו זה לא מקצועה שלומדים תחת הכותרת "כתיבת כותרות", כי זה מקצוע חסר כותרת בעצמו, אבל לא בגלל זה אינו קיים. האיש הזה בטח גר בבית שקירותיו מלאי תפטים עשויים מהבדיחות של מסטיק בזוקה. אולי הוא זה שכתב את כותרות הבדיחות. אולי זה אותו האיש שאת קולו שומעים ברקע, בכל ערב, אומר: "חדשות 10, עם תמר איש שלום". איש של כותרות.

הכותרת ללא ספק היא קורות החיים של הכתבה, חשבתי לעצמי, כשאני כבר חלק בלתי נפרד מכיסא המחשב, כפי שהקרחונים כבר חלק בלתי נפרד מהאוקיינוסים. אבל, הכותרת היא לא קורות החיים של הכתבה בגלל שהיא מספרת משהו על הכתבה, אלא כי היא סוג של מסמך שבאמצעותו אנחנו ממיינים ב-"כן" ו-"לא", כאילו היינו מעסיקים פוטנציאליים שממיינים קורות חיים של מועמדים לעבודה. המיון מתבצע כך: ל-"כן" (אכנס ואקרא את הכתבה) ול-"לא" (לא אקרא את הכתבה). אנחנו יודעים את זה, ואיש הכותרות יודע את זה, הרי גם הכותרת "קורות חיים", שרוב האנשים כותבים בראש קורות החיים (ובטוחים שזה בא מהם), בעצם באה ממנו, ממסד הנתונים שלו. זה מקצוע שעובר מאב לבן, מאם לבת, שושלת של אנשי כותרת ששולטים בכותרות ארועי ההיסטוריה.

דבר אחד הוא הכותרת, ודבר אחר הוא הסיפור, אמרתי לעצמי בקול. מאמרים נהדרים, מעניינים, מסקרנים, מקצועיים ומרתקים, עלולים ליפול למיון ה-"לא" של הקורא, אם איש הכותרות יעשה טעות בהענקת הכותרת. לכן, איש הכותרות חייב להקדיש את חייו לשמירה, לפיתוח, ולליטוש של כותרות. מילות מפתח לבטח עוברות במשפחתו מדור לדור. האיש חייב להתאמן בכל עת במציאת הכותרת הנכונה, ואין ספק שחייו מלאי משמעות. עם זאת, איש הכותרת אינו אהוב על האנשים. כותרות נוראיות על אסונות, רציחות, תאונות, ושאר מרעין בישין, הן אלה המבוקשות ביותר. לכן, הוא בשושולת משפחתו נשמרים בסוד, ואין לנו שום מידע על זהותו. כך, אנשים לא יכולים להאשים או להעניש את השליח.

"איש משמעות החיים הלא אהוב הוא איש הכותרות", כתבתי לעצמי בפתק, והדבקתי אותו בדף הראשון של היומן החדש של תשע"ז. סגרתי את היומן כמי שסוגר את דלת ארון החטיפים, בידיעה שעוד רגע אפתח אותו מחדש ואמשוך משם עוד משהו. אולי מה שאמשוך משם יהיה "המהפך המדהים של איש הכותרות שהפך לאהוב?" כן! חשבתי, הרי התקווה היא הדבר האחרון שמאבדים. בינתיים, חייבת להסתפק ב"מהפך המדהים של הכלב שהפך לאבן".