איש עם לייזר

מה לאיש הזר הזה שמנופף בידו ברחוב בכדי לסמן שהגיע, ומה לי? האיש הזה נמצא שם, עם הנייד ליד האוזן, מדבר עם מישהו, ותוך כדי שיחה מסמן בידו המנופפת לשלום שהוא שם, שהנה "עוד דקה אצלך".

אולי זה בגלל שהוא אומר "עוד דקה אצלך" והוא לא משקר. אולי זה היושרה הפנימית שלו שמקרינה החוצה כמו קרן לייזר. יתכן שמה שמנצנץ אצלו הוא הניגוד בינו לבין האנשים שאומרים "עוד דקה אצלך" והם לא, גם אחרי שעה. 
בינתיים, האיש ממשיך ללכת, עדיין עם הנייד ליד האוזן, מחויך ושמח. אני עוקבת אחריו עם המבט, ומתמלא בכל טוב. בימינו, להיתקל ביושרה ספונטנית, אמיתית, בשלוף כזה, הוא לא אירוע רגיל, טפוסי או שגרתי, אלא מחזה נדיר, כזה שאינו מצוי בשפע.   

יופי קוונטי

פעם שמעתי אדם ברחוב (שאולי דיבר בטלפון, או שדיבר לבד לעצמו) אומר שזה בלתי אפשרי להיות רע ולהיות מאושר בו זמנית, כי הרע הוא תמיד לא מרוצה, כי הרע הוא אומלל, כי הרוע הוא בלעדי במונחים של אושר ואומללות. 

האיש אמר שלהיות רע תמיד כרוך בלהיות טיפש, שזה בלתי אפשרי להיות רע ולהיות חכם בעת ובעונה אחת, כי הרוע עצמו הוא טיפשי. זאת היתה טענה מאוד אלגנטית, שנשארה תקועה בזרועות הציד של המולת העיר, וכעת אני מצילה אותה ומעריכה אותה מחדש.

לכל דבר יש את היתרונות ואת החסרונות שלו. כבר נאמר כי "את המזל של המכוערת היפה רוצה". מה עוד ניתן להוסיף?

בעמוד 36 של "איך צחקתי", סזאר איירה מעלה את השאלה הבאה: "למה צריך להיות טוב, יפה, ומאושר? אסור להיות רע, מכוער, ואומלל? זוהי דילמה אמיתית, במיוחד עבור המכוערת בעלת המזל.

המקובלות החברתית של להיות רע, מכוער, ואומלל, יכולה להות פתרון אפשרי לדילמה. אם ההנחה שצריך להיות מכוער, רע, ואומלל נלקחת כנקודת מוצא מקובלת (במילים אחרות, אם הופכים את השניצל) אז נמצא המברג שיתיר את הבורג. אם כבר מדברים בכנות (אם יש כזו צורת דיבור), הכל מוסכמה חברתית, היום אחת ומחר אחרת, החיים הם דינמיים. 

אין אנו יכולים להתעלם מהמושג "עובדה אלטרנטיבית", כי הוא חלק מהשיח העכשווי. עובדה זו היא סוג של אירוע "כאן ועכשיו" שהוא קוונטי, כי הבחירה עוברת לצופה, שמחליט על בסיס דעתו מהי המציאות ומהי העובדה, כפי שהצפייה בניסוי קוונטי משפיעה ומשנה את התוצאות. דעתו של הצופה היא העובדה והיא המציאות, כמו שקרן אור הוא גם גל וגם חלקיק, במכניקה הקוונטית.

מנקודת מבט קוונטית אחרת, ניתן גם לטעון שצריך להיות טוב בכדי להיות יפה, ואם אתה טוב (וכתוצאה מכך יפה) אז אתה מאושר. אם כך, אז גם להיפך: עלינו להיות רעים ומכוערים, בכדי להיות אומללים (כתוצאה ישירה). הטענה הזו כוללת את הסוכנות של הפרט מבלי לזנוח את הדטרמיניזם. הנמקה כזו נכונה עבור אלוהים וגם עבור השטן, זה כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

בתיאוריה, האומלל יכול לעורר את הטוב אצל המכוער, המכוערת מסוגלת להחיות אצלה האושר לאור המזל שנפל בחלקה, והיפה עלולה ליפול לתוך החרפה מלרצות מזל כזה. למרות שצריך להוכיח את זה אמפירית. אי אפשר לאכול את הפיצה ולהשאיר אותה שלמה (פיצות הן לא עוגות, וחוצמזה גם אינן מגיבות מתוך החוקים של המכניקה הקוונטית).

כמו כן, לפעמים יש דברים כה יפים שכמכאיבים, ויכולים לגרום לצער באופן זמני (זמני, זמני...אבל אומללות בכל זאת). יופי, שמוביל לצער; לא אושר.

להפריך, לנסח מחדש, להעלות השערות, לצטט סופרים, לצטט גברים שמדברים לעצמם ברחוב, זה משהו מרגש! הייתי מעיזה לומר כי זה משהו טוב, יפה, מאושר; למרות שאני ממש לא במצב רוח להוסיף.

לכל אחד מגיע קצת כלום

 

אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

בגילי כבר הבנתי שהכל בחיים הוא עניין של תפישה ושל שפה משותפת. כבר דיברתי כאן על ה-ברומטר העיסוקי הכמותי ועל השלכותיו. האמת היא שעבורי, העיסוק המקסימלי הוא העיסוק בכלום. כי הכלום הוא הדבר עצמו. 

קודם כל, "כלום" הוא דבר, הוא משהו. אומנם "העשייה" היא סמל הסטטוס האולטימטיבי, אבל "הכלום" הוא הדבר האמיתי. לפעמים נדמה לי שהעיסוק בלהיות עסוקה הוא הגורנישט בהתגלמותו. 

לפי הלשון העברי המילה "כלום" והצירוף "שום דבר" מציינים בתודעתנו "אין" ו"אפס". לכן, אפשר לטעון שהמשפט "לא אכלתי כלום" או "לא ביקשתי שום דבר" מכיל שלילה כפולה. 

האמת היא שאין שלילה בכלל, כי כלום זה "משהו", זה "דבר מה", לכן המשפט "לא אכלתי כלום" הוא בעצם "לא אכלתי דבר". למשל, כאשר בן או בת הזוג שלנו בא\ה עם פרצוף כזה: :|   ומשיב\ה: "כלום", לשאלה: "מה יש לך?", ברור לנו ש"כלום" זה הרבה מאוד. על כל פנים, אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

הכלום, ה-להיות, ה-להתקיים כישות מתפשטת, קבועה ועקבית. להיות, כמי שחי, כאשר לחיות הוא העיסוק האולטימטיבי, תחושת המשמעות של החיים, היעוד והיעד. לכל אחד מגיע קצת כלום.

הכל עניין של תפישה, ושל שפה משותפת. לא לעשות כלום יכול להיות מצב עמוס של חיות מקסימלית, להיות "כלומניקית" מילה נרדפת לחיונית, ו"כלום" תיאור ליצירה תוססת, לאגדה חיה, להיות בראשית. 

לכן, אביט על השנים הבאות כשנים לכלום מוחלט, כהזדמנות לקיים את הכי כלום שאוכל להחזיק. כי אומרים שחיים רק פעם אחת, ואם זה נכון מה שאומרים, אז מגיע לי למצות את החיים עד הסוף; לכן, מגיע לי קצת כלום.  

פרפרים נולדו לחופש

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מלחיץ. כל הציפייה הזאת לחוכמה. למשל: "בצעירותנו אנו לומדים. בזקנתנו אנו מבינים", או "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו". 

אני לא מתחברת להוראות הפעלה כאלה, אלא לציוויים אחרים כמו "הגעתי לגיל שבו אם מישהו אומר לי לגרוב גרביים, אני לא חייבת".

לפני כמה ימים התחלתי לספור כמה אנשים עם פרצוף ישבן אני רואה סתם ככה ברחוב. זה היה ניסוי מעניין. לא ראיתי הרבה אנשים עם פרצוף תחת, אבל גם לא היו הרבה אנשים עם פרצוף שמח. רוב האנשים היו עם פרצוף פרווה, עם פנים אדישות, פרצוף זומבי משהו. "אוקיי", אמרתי לעצמי, "או שאני בסט הצילומים של מלחמת העולם Z שתיים, או שמשהו אחר קורה פה". כנראה שבכל זאת הפקודה להצטייד בחוכמה מוגברת עם הגיל הוטמעה בי, כי מאז הניסוי אני לא מפסיקה לנסות לתת הסבר לתופעת האפתיה (ללא הצלחה, למרות הפתגמים). "אולי בעצם זה לא אפתיה, אלא שוויון נפש". אמרתי לעצמי. אבל, "ממתי יש שוויון במדינה הזאת?" שאלתי, מתוך התעניינות מזויפת, כי זאת היתה שאלה רטורית.

אההה, השוויון! "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל", ציטטי לעצמי מהזיכרון, כי "אין חכם כבעל ניסיון" המשכתי לדקלם בתנופה מפתיעה ומטרידה. אבל, "למה לי לספור אנשים עם פרצוף תחת?" שאלתי את עצמי בקול מפוחד, "בשביל ההתרגשות", עניתי בלי לחשוב. "זהו זה! ההתרגשות היא החוליה החסרה!", אמרתי בהתרגשות. אולי ההתלהבות הולכת ודועכת, נפרדת לשלום, אומרת לנו ביי ולא להתראות. ההתלהבות הפשוטה והקטנה ממשהו חולף, מטיפת הגשם העקשנית והגמדית, שעומדת על שלה ולא רוצה להיפרד מחלון האוטובוס גם כשהוא נוסע.

"אם לאנשים ברחוב חסרה ההתרגשות, כיצד נחזיר אותה?", "והאם בכלל צריך?",שאלתי, הפעם בלי לזייף התעניינות. "כן, צריך צריך, אני רוצה אותה!", עניתי בלי לתת לעצמי אפשרויות להתחמק. "הפרפרים בבטן מנוהלים על ידי מערכת העצבים הסימפטתית, שמאותת לגוף שחרר אדרנלין", הרצאתי לעצמי, "אבל הפרפרים נולדו לחופש", נימקתי בהתנגדות המאפיינת את מי שבגילה אינה חייבת לגרוב גרביים, ובהמשך שקעתי במדיטציה עמוקה; שלבטח התבטאה כלפי חוץ בפרצוף זומבי. אולי הפרפרים מחפשים להתגונן, משתוקקים למקום מנוחה, לאתר בטוח מאויבים והפרעות; כי הם עייפים, כי יותר מידי אדרנלין הוזרק בגופם הפצפון, מעצבים, מכעס, מלחץ ועוגמת נפש, שלהתרגשות הפשוטה והטובה כבר לא נשאר.  

פרפר היום הגדול ביותר בעולם נקרא: כנף-ציפור אלכסנדרה. הוא מצוי ביערות הטרופיים של ניו גיניאה. כזה פרפר אני רוצה, גדול ונהדר, אחושילינג, הכי אחלה שבעולם. פרפר זה היה בסכנת הכחדה עד אשר הרשויות להגנת הטבע שם חוקקו חוק. וכיום זהו פרפר מוגן. אז, יש לי הצעה, או שנעבור להתגורר בניו גיניאה, או שנתחיל לדאוג להוציא את פרפרי הבטן מסכנת ההכחדה כאן בארצנו.

החשיבות המוגזמת של האוטופיה

תחנת רכבת ההגנה בתל אביב

זוהי האמת, והיא כל כך מובנת מאליה שאם אומרים אותה בקול היא מתמוססת. זו "הטענתיות" שיש לפתגם "הגיל לא בא לבד", למשל; או החשיבות המוגזמת של האוטופיה. 

מישהו אמר פעם ש"אם אתה יכול לדמיין את זה, אז אתה יכול לעשות את זה". אם כן, אוטופיה היא לא אוטופיה, כלומר, הבלתי אפשרי המדומיין, אלא יעד להשיג, כמו כל יעד. רק מהאקט של לדמיין, האפשרות הגלומה בה, הקיום הפוטנציאלי שלה, חתומים בחלל-זמן כמו ליטוגרפיה.

אבל האוטופיה אינה תכלית, היא מצב צבירה של המציאות, כפי שהאדים הם מצב צבירה של המים. היא נמצאת, למשל, בתחנת רכבת ההגנה בתל האביב, ביום חמישי כלשהו; בהמולה הקוהרנטית, המתאימה והעקבית של הים כשהוא הופך לאנשים, בערבוביה האלטרואיסטית של תבניות גנטיות, בנדנדה של גלי האדם הנעים והמתערבלים, בזרמים, בקצף ובאנרגיה. אפילו אם יש שגיאות הן אינן, ואין עיכובים גם אם יש, ואין תלאות ראוותניות. יש רק אנשים שחוצים באלכסון, בכיוונים ההפוכים, בהליכה סימטרית יד ביד, בצעידה לאותה נקודה, הולכים מטה ומעלה, וצופים, ומביטים, ורואים, ומדברים בשקט, בקול רם, וצוחקים, ומחייכים ובוכים ומתנשקים. האוטופיה נוכחת בשפע הטהור הזה. בהרמוניה של הארגון ספונטני, בצימוד וברגולציה של אלפי כפות רגליים וידיים, ומוחות, וקולות, וסימנים במקהלה.

זהו המצב של אוטופיה, ללא החשיבות המוגזמת הכופה עליה להיות אידיאל, חלום, או חזיון תעתועים.

הכול משתנה

  

מדענים אומרים שם בחוץ שבעתיד יהיו 25 שעות ליממה אחת.

אלה החדשות הכי טובות ששמעתי השבוע. "עוד שעה לישון!" אמרתי לעצמי, עם ההתלהבות הרגשית הזאת שמאפיינת כלבים שהלכו לאיבוד ופוגשים שוב את משפחותיהם.

חבל שבשביל זה אצטרך לחכות 200 מיליון שנה. מאיפה יהיו לי האנרגיות? ושלא נדבר על כך ש"איש מחכה מתייאש".

מתוך המחשבות על האנרגיה, והנדודים ברשת, מצאתי כי אנרגיה "היא תכונה של מערכות פיסיות, שאינה מצב פיזי ממשי או "חומר מוחשי". עם זאת, האנרגיה גם נחשבת כ-"האותנטי האמיתי", שכן, על פי משוואת המסה, המהווה את המדד לכמות חומר, ניתן להפוך מסה לאנרגיה ולהפך"

האנרגיה כ"האותנטי האמיתי", כלומר, דבר שבלתי אפשרי להתכחש לו, הקיים, האמיתי, והנכון. היום אמרו לי שיש לי הרבה אנרגיות, ושלא מבינים מאיפה אני מביאה אותן. גם אני לֹא. הייתכן שאני מביאה אותן מהדבר הזה עצמו? מהאמת לאמיתה?מהאותנטי האמיתי הקיים? למעשה, אם לומר את האמת, בדרך כלל אין לי הרבה אנרגיה. האם יכול להיות שזה רק האנרגיות של אחרים שמשתקפות דרכי? אולי, אבל אם אני רק השתקפות, שביר, חזיון תעתועים, איך זה שאני גם את האמת האמיתית?

סימולטניות היא סוגיה מרתקת. האנרגיה היא לא במצב פיזי אמיתי, מחד גיסא, אך היא עשויה להיות ממש אמיתית, מאידך גיסא. פיסיקה יכולה להיות פילוסופיה. מדע אמנות, ואנרגיה מסה. ואני, השתקפות אוטומטית, כמעט מכאנית, וגם בוהק רצוני. או משהו שבכלל לא דומה לשום דבר מזה.

שיחות בוקר

"אולי זו ההיקסמות שעומדת למבחן עם הגיל?" שאלתי את עצמי בהתבטאות פתאומית. "האותנטיות של הדברים הקסומים מתמוססת עם השנים, כמו שסבון מתמוסס במים שנאגרים בסבוניה, בחרישיות דיסקרטית", השקתי את עצמי במילים. "לא מדובר על הימנעות מהקסם, אלא על מטמורפוזה שלו, על טרנספיגורציה של הפנטסטי אשר מתעבה בקמט האנכי שבאמצע המצח", חשבתי, "או אולי על רפורמה שמייצרת קפל באזרחות השנים", הבעתי בקול רם.

"לשגרה יש גולגולת עגולה אבל שטוחה, כמו שפעם לכדור הארץ היה מבנה שטוח אבל עגול; זה הופך את השגרה למשהו גמיש, שניתן להמרה, למשהו קסום בסימולטניות שלה", אמרתי, תוך כדי שהתבוננתי בתחתית הספל שעדיין הראה עקבות של קפה.

שארית הקפה חשפה את ההשתקפות של העין שלי, בוהה בי, בטוחה ומתריסה, כמו העין של בריון בדו קרב בין שווים. "זו עין קסומה", אמרתי לעצמי, "כמו העין הקטנה של המחט, אשר מאפשרת להעביר דרכה את החוט הדק גם עם היד שמעבירה אותו רועדת, ויש ביד וורידים כחולים תלת מימדיים, ומעליה עור שהפך יבש ולבנבן עם השנים".

"הקסם הוא כמו תגובת שרשרת", חזרתי ושיננתי לעצמי, "כמו תהליך שמייצר מוצרים נלווים; התרחשות שמסוגלת להמשיך ולהתפשט עד להתשת החומר". אבל, "מהו החומר הזה בדיוק?" שאלתי את עצמי, בכוונה להמשיך את השיחה עם עצמי, כי היא הלכה ונעשתה צפופה ולא יודעת שובע. "החומר הוא האינסופיות", אמרתי, תוך כדי שמפנטזת פרדוקס קצת חמקמק, אך מתקבל על הדעת. "הטקסט הזה, שמייצר מרחבים עצומים בכל אות ואות שהוא מציג, הוא העדות לקיומו של אינסוף קסום, שהוא כמעט מוחשי, כמו החול של החופים", אמרתי כאמירה סופית, שנועדה לסיים את שיחת הבוקר עם עצמי; ובכך למנוע כל אי הבנה שעלולה להתעורר מצידי.