לכל אחד מגיע קצת כלום

 

אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

בגילי כבר הבנתי שהכל בחיים הוא עניין של תפישה ושל שפה משותפת. כבר דיברתי כאן על ה-ברומטר העיסוקי הכמותי ועל השלכותיו. האמת היא שעבורי, העיסוק המקסימלי הוא העיסוק בכלום. כי הכלום הוא הדבר עצמו. 

קודם כל, "כלום" הוא דבר, הוא משהו. אומנם "העשייה" היא סמל הסטטוס האולטימטיבי, אבל "הכלום" הוא הדבר האמיתי. לפעמים נדמה לי שהעיסוק בלהיות עסוקה הוא הגורנישט בהתגלמותו. 

לפי הלשון העברי המילה "כלום" והצירוף "שום דבר" מציינים בתודעתנו "אין" ו"אפס". לכן, אפשר לטעון שהמשפט "לא אכלתי כלום" או "לא ביקשתי שום דבר" מכיל שלילה כפולה. 

האמת היא שאין שלילה בכלל, כי כלום זה "משהו", זה "דבר מה", לכן המשפט "לא אכלתי כלום" הוא בעצם "לא אכלתי דבר". למשל, כאשר בן או בת הזוג שלנו בא\ה עם פרצוף כזה: :|   ומשיב\ה: "כלום", לשאלה: "מה יש לך?", ברור לנו ש"כלום" זה הרבה מאוד. על כל פנים, אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

הכלום, ה-להיות, ה-להתקיים כישות מתפשטת, קבועה ועקבית. להיות, כמי שחי, כאשר לחיות הוא העיסוק האולטימטיבי, תחושת המשמעות של החיים, היעוד והיעד. לכל אחד מגיע קצת כלום.

הכל עניין של תפישה, ושל שפה משותפת. לא לעשות כלום יכול להיות מצב עמוס של חיות מקסימלית, להיות "כלומניקית" מילה נרדפת לחיונית, ו"כלום" תיאור ליצירה תוססת, לאגדה חיה, להיות בראשית. 

לכן, אביט על השנים הבאות כשנים לכלום מוחלט, כהזדמנות לקיים את הכי כלום שאוכל להחזיק. כי אומרים שחיים רק פעם אחת, ואם זה נכון מה שאומרים, אז מגיע לי למצות את החיים עד הסוף; לכן, מגיע לי קצת כלום.