לחיות בלי ראש

אנונימי מחבר: "חגוג את יום ההולדת שלך, כי לא תהיה מעולם כה צעיר; אבל הייה זהיר, כי אף פעם לא היית כה זקן". איזו פנינה מוטיבציונית! אם גם קודם לא ששתי לחגוג, עכשיו הרבה פחות.

"את מרצה?" שאלה אותי הספרנית התורנית באוניברסיטה, "לא...אני סטודנטית...לתואר שני", עניתי בתקווה שההסבר יצדיק את בלבולה. ברור לספרנית שאחת בגילי שמחפשת חומרים תיאורטיים בספריית האוניברסיטה לא יכולה להיות סטודנטית, אלא מרצה, ולי ברור שאי עמידה בציפיותיה של הספרנית היא לגמרי באשמתי; הרי תמיד רציתי להיות "מישהי", רק שעכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות יותר ספציפית.

בזמן שהספרנית עסקה בענייניה שלה, לחשתי לעצמי בנחישות מאולתרת: "טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ", ופסעתי לכיוון המעלית, שקועה עדיין במחשבות על גורל הציפורים; דלתותיה של המעלית נסגרו באיטיות מופגנת, מה שגרם לי לעלות את השאלה הבאה: למה לי הישגיות!? ומי בכלל צריך ימי הולדת?! אז החלטתי ללכת יחד עם דלתות המעלית ונגד ההתנייה החברתית, הסוציאליזציה, המה יגידו, וכמובן נגד הספרניות! גמלה בליבי החלטה: להפוך לדג מחוץ למים, לחריג לכלל. כי אם להיות חריגה, אז להיות חריגה! חייבים איזשהו הישיג במשהו.

חרצתי לי לא לציית יותר לימי ההולדת. כמובן שנשארו לי עוד שנים רבות לחיות, לא על זה אני מדברת, אני פשוט לא מוכנה לציית להן. אני אחייה אותן, ארוויח אותן, אלמד אותן, אשמח איתן, אחקור אותן, ואצבור אותן. אבל לא אציית. לדברים רבים יש לציית בחיים, ללוחות זמנים, לשיעורי בית, לחובות, לציפיות, לחוקים, להבטחות, לתאריך ההגשה של דו"ח מס הכנסה...אז גם לשנים? ובנוגע להיותי חריגה, דג מחוץ למים, מסתבר שילד בן ארבע שואל כ-240 שאלות ביום, בדיוק כמוני, למרות 48 האביבים שלי.

אם לחזור לעניין המוגזם שמושכת ההישגיות, דווקא לג'וקים יש הישג מרשים, הם יכולים לחיות בלי ראש במשך שבועות. ביניינו, גם אני הייתי רוצה לחיות בלי ראש לכמה שבועות, ולו בשביל ההישג, הרי הכל הוא עניין של תדמית.