יש פה רובוט מבת ים?

 הרגע המכונן הזה שבו החרדתית הבשלה שואלת את הבת שלה, בת ה-18, איך יודעים אם כולם ראו את ההודעה שפרסמה בקבוצת הווטסאפ, או איך מעתיקים מספר טלפון מאנשי הקשר להודעה יוצאת. אההה, טכנולוגיה! הדבר הזה שמקל על חיינו!

המכונות שולטות על חיינו. צריך להכיר בזה. אם בשנות ה-70 של המאה הקודמת פחדנו שהמכונות ישלטו על חיינו, והעלינו בדמיוננו שרובוטים דמויי אדם ישלטו על האנושות, ויהרגו בחניקה, בידיהם הרובוטיות ועיניים אדומות של מצלמה אניפרה אדום, את כל מי שימרוד בהם, היום אנחנו בטוחים שניצלנו.

אז זהו שלא, המכונות שולטות על חיינו. אבל הן לא כל כך תמימות בכדי להפחיד אותנו עם עיניים אדומות ומפחידות ולחנוק אותנו עם ידיים רובוטיות. הן שולטות בנו בעדינות, כמעט בצורה בלתי נרגשת, ואנחנו מתבשלים כאן כמו הצפרדע בסיר המים הרותחים במשל הצפרדע בסיר המים הרותחים.

למשל, טבלאות הערכה ממוחשבות, המכילות ממוצעים על גבי ממוצעים של תוצאות מעבדה, שולטות על הנורמליות של תוצאות המעבדה שלי, והכל כמעט ללא מגע יד אדם. ההערכה של הנורמליות שלי היא פלט של מכונה שמחליטה אם אני בסדר, ואם הורמון ה-TSH מאוזנת ביחס לממוצעים הממוחשבים, אז גן עדן. אם המכונה מעריכה אותי כבסדר, אז מי אני שאגיד שאני לא בסדר? אין מצב להפר את הכללים, או לערער את שמחתה של הרופאה מול תוצאות המעבדה הבסדר שלי. התוצאות-פלט-מכונה-ללא מגע יד אדם ולא הסימנים הקליניים שלי הן אלה המראות שהרופאה עשתה את עבודתה כמו שצריך כשרשמה לי את הכדור התורני. לסימנים הקליניים שלי אין מקום, אפילו לא הסימן הזה של עיינים האדומות ומפחידות שתקועות דווקא בפרצוף שלי ומביטות על הרופאה במבט שמזכיר רובוטית רוצחת של שנות ה-70. זה סימן קליני שבכלל אינו נחשב.

אם לחזור לווטסאפ, מה זה הדבר הזה של להשתמש בהודעת ווטסאפ בשביל לסכם מועד לשיחת טלפון? עכשיו אני צריכה להמתין בשקט עד שיחת הטלפון? איזה שקט ואיזה נעליים?! אולי תקדם לי קצת מידע? על מה השיחה? נו...אני נכנסת לחרדות. לא בשביל זה המציאו את הווטסאפ. החרדתית אולי לעיתים בשלה (כמו הצפרדע) אבל היא לרוב חרדתית.

RI-MAN

אם לחזור לרובוטים, אז "RI-MAN" הינו רובוט רך, כולו עטוף בסיליקון, מצויד בשמונה חיישנים שמאפשרים לו לנוע בתנועות נשלטות באופן כזה שלא יזיק לאדם, כולל זיהוי קול, ריח ופנים. כפי שמוצג, הוא יוכל בעתיד לקיים אינטראקציה מוצלחת עם בני אנוש, וכבר נחשב כתחליף ראוי למטפל לגיל השלישי. על זה אני אומרת, לפחות תהיה הלימה בין הגינה עם הדשא הסינטטי לבין המטפל הסינטטי, מה שכנראה ימנע ממני כל דיסוננס קוגניטיבי שעלול לצוץ לי בעתיד. שלא נדבר על ה-"Robo Thespian" , שם עם מנגינה דומה ל-","Homo Sapiens כנראה שלא במקרה, רובוט המחליף שחקן דרמטי, ואף סטנדפיסט, מחברה בשם Engineered Arts. ועל זה אני אומרת, טוב שעזבתי את מקצוע המשחק בזמן.

Robo Thespian

ומי בכלל מגיעה לגיל חמישים בהליכה הלוך ושוב?

יש מי שמגיע לגיל חמישים ואז אומר לך: 

"כשאת הולכת אני כבר הלכתי וחזרתי פעמיים!" את זה בחיים אני לא אגיד. מה אני? פקידת שליחויות? כמה פעמים אני צריכה ללכת ולחזור? מה, החיים הם בירוקרטיה וובריאנית? יתר על כן, אני מסרבת להיות במצב של חזרה, כאילו כבר חזרתי מהכל והכל כבר מאחוריי. זה כמו מי שמסיים תגובה פוליטית חריפה בפייסבוק באמרה: "ברכות". "ברכות !??!"

מכר בן 81 אמר לבעלי לפני כמה ימים:
"אדם הופך לזקן כאשר הוא מסתכל רק לאחור, ואני מסתכל רק קדימה, על מה שאני הולך לעשות מחר". 
אני דווקא נוטה להסתכל קצת לאחור, במיוחד על רגעי הרוח והגשם. אבל, לא שוכחת את מה שדודתי אנג'לה היתה אומרת: "חודשי דצמבר - ינואר גשומים וסוערים מייצרים את פרחי מרץ", וגם "בעוד מאה שנים בכל מקרה כולנו נהיה קירחים".

אני מאמינה שטוב יותר לכנס את השנים מאשר לשחרר אותן. במילים אחרות, עדיף להיכנס בשנים מאשר לפרוש מהן. אבל יש לזכור את מה שדודתי תרזה היתה אומרת: "ציפור זקנה, לכלוב אינה נכנכסת". אולי ההסתכלות הרבה לאחור היא הכלוב? 

ויש מי שמגיעה לגיל חמישים ומודדת את עצמה לפי סוג של "ברומטר עיסוקי כמותי". 
כלומר, מדד שמודד עד כמה היא עסוקה. במדד הזה להיות "מאוד עסוקה" הינו סימן לשיא הפריחה (כלומר, אין מה לדאוג), להיות "די עסוק" מעורר כבר התראה צהובה, להיות "עסוקה במידה בינונית" היא התראה כתומה, "מעט עסוקה" שווה להתראה אדומה ו"יש זמן פנוי" זה כבר אזעקה עולה ויורדת. 
אני דווקא איני מודדת את עצמי על פי הברומטר התעסוקתי הכמותי, אלא על פי המשברים שלי, שנמצאים ביחס הפוך ובצורה פרופורציונלית למצב הזמן הפנוי או העסוק: אם היומן מלא, אין מקום למשברים, אבל בזמן שהיומן פנוי הוא מתמלא במשברים. ובכל זאת, אני לא מאמינה שרק בתוך פעילות אדם מייחל לעצמו לחיות מאה שנים, אני רוצה לחיות מאה שנים של זמן פנוי.

ומה זה בכלל הגיל השלישי? 

כי אני תמיד נמצאת בגיל הראשון, ואם אמשיך ככה לעולם לא אגיע לשלישי. אף פעם לא היה לי גיל מסוים יותר מפעם אחת. אני לא יודעת איך להתנהג כמו מישהי בגילי, כי הגיל הזה אף פעם לא היה לי לפני כן. זהו הגיל ה-47 הראשון שלי, וכך יהיה גם כשאגיע לגיל ה-81, שיהיה לי הראשון, אני חושבת. משהו כאן לא מסתדר לי. מה נסגר? זה לא שחיים פעם אחת? ואם הגיל לא נותן זכויות, אז למה למבוגרים מותר להחזיק בגיל שלישי?

בזמן שאני בוהה בחוט שקשרתי לי לאצבע -מי יודע בשביל מה- נזכרת שבלוג הזה נולד כמדריך. אז, אסכם הכל בכמה המלצות:

1. כדאי לי להיכנס בשנים ולא לפרוש מהן.

2. לא לשכוח שתמיד אני נמצאת בגיל הראשון.

3. נולדתי בגיל צעיר מאוד בשביל להזדקן.

4. למעשה, "47" מורכב מארבע 10 מושלמים ועגולים (בתוספת מיסים).

5. בגילי אני חייבת להמציא לי שיטות לשיפור הזיכרון.

*הבלוג מצא חן בעיניך? סמני לייק ושתפי. 

גירוד

אם לפני מספר שנים הדבר היחידי שגרם לי לגירוי מרגיז היו עצי ה- Platanus × acerifolia המפוזרים ברחובות בואנוס איירס, עכשיו אני חיה עם גירוי מרגיז כאילו היה האטופיק דרמטיטיס הנגרמת עי ידי רעל קיסוס. אחד המאפיינים של החרדתית הבשלה הוא מה שאני מכנה "גירוי מרגיז זמני". התופעה דומה לאי שפיות הזמנית, אך עם כמה הבדלים. בעוד שאי שפיות זמנית היא הפרעה שפוגעת ביכולות הקוגניטיביות, הכוללת פעולה חסרת מחשבה רפלקטיבית, מלווה ברשלנות או בפזיזות, גירוי זמני אינו פוגע ביכולות הקוגניטיביות ויכול להקדים למצב של היפר-רפלקטיביות שלא פעם יביא דווקא לתוצאות טובות.



מצב מייצג גירוי מרגיז זמני הוא זה שהתרחש אמש בביתי: משווק טלפוני צלצל אלי הביתה במטרה לעניין אותי בהדגמה ביתית של מכשיר ניקיון קירבי. קולו נשמע כמו זיוף של ידידות, וקולי, שנשלט על ידי הגירוי המרגיז הזמני, נשמע כמו החשמל הסטטי הזה שלפני הזעקת צבע אדום. הפנתי את תשומת ליבו לדבר היחיד שבו הוא הצליח לעניין אותי: איך ואיפה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי. המשווק אמר כי "ממליץ" הוא זה שהעביר להם אותו. שאלתי אותו בטון הכי טבעי שיש, "האם תואיל בטובך ליידע אותי מיהו הממליץ ​​שהמליץ?" את זה המוכר כבר לא היה מוכן לחשוף. בעוד שהאיש מציין את שמי הפרטי פעמים חוזרות בנימה של "אני שובר את הקרח, כאילו אני מכיר אותך שנים ואת מכירה אותי" ומאשים את מסך המחשב שלפניו בריגול למען קירבי -כי הוא זה שבעצם הראה לו את רשימת מספרי הטלפון- שום דבר לא בא לעזרתו. מתוך כוונתי להוציאו מבורותו שאלתי אותו: "אתה יודע שזה לא חוקי שאתם קונים מסדי נתונים של מספרי טלפון?" וסגרתי את השפופרת כמנצחת.

שישה צעדים קטנים לכיוון הסלון מאוחר יותר, נכנסתי למצב של היפר-רפלקטיביות, אשר על פי הרכיב החרדתי המאפיין את חיי החרדתית הבשלה, שאלתי את בעלי כשקולי נשמע הפעם כמו חוט תפירה שברירי: "יכול להיות שקירבי יתבע אותי בבית משפט על דיבה ולשון רעה? כרגע שאלתי את איש הטלמרקטינג האם הוא יודע שזה לא חוקי שהם רוכשים מאגרי מידע, ללא ראיות שיתמכו בטענה".



המצב של היפר-רפלקטיביות יכול לפעמים להביא למציאת פתרונות לחלק מהסיטואציות שיביאו לגירוי מרגיז זמני. בגילי כבר למדתי שזה טוב לא רק כשמזהים את הבעיה, אלא גם כשמזהים את הפתרון, הרי הצעירה אולי בעלת עיניים בריאות יותר מהזקנה, אך הזקנה מיטיבה לראות ממנה.



כאן אני מציעה כמה הפתרונות לבעיות שעלולות לעורר גירוי מרגיז זמני:



1. נהגים מניאקים. כבישים נפרדים. כן, כבישים נפרדים, רחובות סגורים, נתיבים שונים לסוגים שונים של נהגים. אני מתכוונת, עבור הנהגים שלא שמים זין על חוקי התנועה, אלה שמצפצפים מאחורה כאשר הרמזור הופך צהוב, שעומדים פתאום באמצע הכביש בשביל לדבר עם נהג אחר, אלה שעושים פניית פרסה וכמעט מתנגשת בך, שעושים לך אורות על כביש מהיר כי הם מעוניינים לנסוע על 130, הנדבקים לך לתחת, אלה שסותמים את הצומת, שאינם מאמינים שהכבישים נועדו בשביל לחלוק אותם עם אחרים, אלה שמשוכנעים שהכביש שייך רק להם, צריך למעשה להקדיש להם כבישים נפרדים, כבישים שבאמת מוקדשים רק להם, סגורים לכל השאר. ועבור המאמינים בכיבוד חוקי תנועה צריך כבישים אסורים לכל היתר. יש כאלה שיגידו שהפתרון נשמע כמו שני כבישים לשני עמים של נהגים, אחרים יגידו שזה אפרטהייד נהגים, אז שיגידו.

2. הכרזת "מתכון חדש" בפרסומות ובאריזות של המוצרים שהכי אהבת, מה שהופך אותם בוודאות לבלתי אכילים. השינוי לרוב מגיע יחד עם עיצוב מרגש שמנסה לרמוז שהמתכון החדש הוא למעשה אותו מוצר אך משופר, בעת שברור שהאיכות ירדה פלאים אבל המחיר אותו המחיר –או לעיתים יקר יותר-. פתרון למצב זה יהיה מכשיר זיכרון לטווח ארוך, סיוע חיצוני שיגרום לאנשים לזכור שזה לא המוצר המקורי גם לאחר עשר או עשרים שנה. זה יהיה שפת קוד סודית שתמנע מהבלתי אכיל להפוך לנורמלי ואכיל. מילון של הפצת סוד, כקודקס.



3. שני הפסים הכחולים ב- WhatsApp. כפי שמוסיפים פלואוריד למי הברז, ככה אפשר יהיה להוסיף כימיכל שיגורם לאנשים להפוך לעיוורי צבעים. אני רוצה את פרטיותי, אני רוצה לשמור לעצמי האם ראיתי או לא ראיתי את ההודעה שלך. אפשר לחילופין לעשות מסע תעמולה שישכנע את ההמון שהפסים הכחולים הם לא כחולים אלא אפורים. בגילי כבר למדתי שתעמולה טובה, קמפיין טוב, פרופגנדה אגרסיווית יכולה לשכנע אנשים לכל דבר.