גירוד

אם לפני מספר שנים הדבר היחידי שגרם לי לגירוי מרגיז היו עצי ה- Platanus × acerifolia המפוזרים ברחובות בואנוס איירס, עכשיו אני חיה עם גירוי מרגיז כאילו היה האטופיק דרמטיטיס הנגרמת עי ידי רעל קיסוס. אחד המאפיינים של החרדתית הבשלה הוא מה שאני מכנה "גירוי מרגיז זמני". התופעה דומה לאי שפיות הזמנית, אך עם כמה הבדלים. בעוד שאי שפיות זמנית היא הפרעה שפוגעת ביכולות הקוגניטיביות, הכוללת פעולה חסרת מחשבה רפלקטיבית, מלווה ברשלנות או בפזיזות, גירוי זמני אינו פוגע ביכולות הקוגניטיביות ויכול להקדים למצב של היפר-רפלקטיביות שלא פעם יביא דווקא לתוצאות טובות.



מצב מייצג גירוי מרגיז זמני הוא זה שהתרחש אמש בביתי: משווק טלפוני צלצל אלי הביתה במטרה לעניין אותי בהדגמה ביתית של מכשיר ניקיון קירבי. קולו נשמע כמו זיוף של ידידות, וקולי, שנשלט על ידי הגירוי המרגיז הזמני, נשמע כמו החשמל הסטטי הזה שלפני הזעקת צבע אדום. הפנתי את תשומת ליבו לדבר היחיד שבו הוא הצליח לעניין אותי: איך ואיפה הוא קיבל את מספר הטלפון שלי. המשווק אמר כי "ממליץ" הוא זה שהעביר להם אותו. שאלתי אותו בטון הכי טבעי שיש, "האם תואיל בטובך ליידע אותי מיהו הממליץ ​​שהמליץ?" את זה המוכר כבר לא היה מוכן לחשוף. בעוד שהאיש מציין את שמי הפרטי פעמים חוזרות בנימה של "אני שובר את הקרח, כאילו אני מכיר אותך שנים ואת מכירה אותי" ומאשים את מסך המחשב שלפניו בריגול למען קירבי -כי הוא זה שבעצם הראה לו את רשימת מספרי הטלפון- שום דבר לא בא לעזרתו. מתוך כוונתי להוציאו מבורותו שאלתי אותו: "אתה יודע שזה לא חוקי שאתם קונים מסדי נתונים של מספרי טלפון?" וסגרתי את השפופרת כמנצחת.

שישה צעדים קטנים לכיוון הסלון מאוחר יותר, נכנסתי למצב של היפר-רפלקטיביות, אשר על פי הרכיב החרדתי המאפיין את חיי החרדתית הבשלה, שאלתי את בעלי כשקולי נשמע הפעם כמו חוט תפירה שברירי: "יכול להיות שקירבי יתבע אותי בבית משפט על דיבה ולשון רעה? כרגע שאלתי את איש הטלמרקטינג האם הוא יודע שזה לא חוקי שהם רוכשים מאגרי מידע, ללא ראיות שיתמכו בטענה".



המצב של היפר-רפלקטיביות יכול לפעמים להביא למציאת פתרונות לחלק מהסיטואציות שיביאו לגירוי מרגיז זמני. בגילי כבר למדתי שזה טוב לא רק כשמזהים את הבעיה, אלא גם כשמזהים את הפתרון, הרי הצעירה אולי בעלת עיניים בריאות יותר מהזקנה, אך הזקנה מיטיבה לראות ממנה.



כאן אני מציעה כמה הפתרונות לבעיות שעלולות לעורר גירוי מרגיז זמני:



1. נהגים מניאקים. כבישים נפרדים. כן, כבישים נפרדים, רחובות סגורים, נתיבים שונים לסוגים שונים של נהגים. אני מתכוונת, עבור הנהגים שלא שמים זין על חוקי התנועה, אלה שמצפצפים מאחורה כאשר הרמזור הופך צהוב, שעומדים פתאום באמצע הכביש בשביל לדבר עם נהג אחר, אלה שעושים פניית פרסה וכמעט מתנגשת בך, שעושים לך אורות על כביש מהיר כי הם מעוניינים לנסוע על 130, הנדבקים לך לתחת, אלה שסותמים את הצומת, שאינם מאמינים שהכבישים נועדו בשביל לחלוק אותם עם אחרים, אלה שמשוכנעים שהכביש שייך רק להם, צריך למעשה להקדיש להם כבישים נפרדים, כבישים שבאמת מוקדשים רק להם, סגורים לכל השאר. ועבור המאמינים בכיבוד חוקי תנועה צריך כבישים אסורים לכל היתר. יש כאלה שיגידו שהפתרון נשמע כמו שני כבישים לשני עמים של נהגים, אחרים יגידו שזה אפרטהייד נהגים, אז שיגידו.

2. הכרזת "מתכון חדש" בפרסומות ובאריזות של המוצרים שהכי אהבת, מה שהופך אותם בוודאות לבלתי אכילים. השינוי לרוב מגיע יחד עם עיצוב מרגש שמנסה לרמוז שהמתכון החדש הוא למעשה אותו מוצר אך משופר, בעת שברור שהאיכות ירדה פלאים אבל המחיר אותו המחיר –או לעיתים יקר יותר-. פתרון למצב זה יהיה מכשיר זיכרון לטווח ארוך, סיוע חיצוני שיגרום לאנשים לזכור שזה לא המוצר המקורי גם לאחר עשר או עשרים שנה. זה יהיה שפת קוד סודית שתמנע מהבלתי אכיל להפוך לנורמלי ואכיל. מילון של הפצת סוד, כקודקס.



3. שני הפסים הכחולים ב- WhatsApp. כפי שמוסיפים פלואוריד למי הברז, ככה אפשר יהיה להוסיף כימיכל שיגורם לאנשים להפוך לעיוורי צבעים. אני רוצה את פרטיותי, אני רוצה לשמור לעצמי האם ראיתי או לא ראיתי את ההודעה שלך. אפשר לחילופין לעשות מסע תעמולה שישכנע את ההמון שהפסים הכחולים הם לא כחולים אלא אפורים. בגילי כבר למדתי שתעמולה טובה, קמפיין טוב, פרופגנדה אגרסיווית יכולה לשכנע אנשים לכל דבר.