ברית הצמחים של בנות החמישים

"צמח טורף הוא הנקמה של ממלכת הצמחים מפני טורפים (ואולי זהו ניסיון מעשי לתיאוריה של עין תחת עין?). במחשבה שנייה, במה בדיוק אשם הזבוב? האם הזבוב הוא 'אוכל צמחים אכזרי'? ואולי הצמח הטורף יכול לשמש בכלל כסמל לאורח החיים של הטבעוני הצדיק?" הייתי עמוק בתוך ההרהורים האלה כשהבנתי שקיים קשר בין נשים בנות 50 לבין ממלכת הצמחים.

הקשר שבין נשים לבין צמחים ידוע משחר ההיסטוריה. הפיניקיות השתמשו בזעפרן, למשל, בקינוחים וממתקים, אשר הציעו לאלת הפריון, וגם השתמשו בו בכדי להירגע לפני הלידה. עם זאת, קראתי כי זעפרן שימש גם, בחשאי, כצמח לגרום להפלה (האם אלת הפריון יודעת על זה?). לא פלא, שכן הזעפרן גם מגרה תאווה ומשמש כאפרודיזיאק.

במחלקת הירקות בסופר מתגלים מני קשרים שאני יודעת ליצור עם הצמחים שממלאים את הארגזים. זה מתבטא בליטוף מלון, נקישות קטנות על אבטיח, לחיצות עדינות עם כריות האצבעות על מנגו, מישוש וסלקציה של עגבניות כאילו הייתי סלקטורית עם זכויות יתר באיזה מועדון אפל. 

מסתבר שלגברים ולצמחים יש גם עסקים משלהם, אבל פחות ממה שיש לשנים. "גבר הוא לא יותר מאשר קנה רצוץ, החלש שבטבע, אבל חושב" על פי ב' פסקל. בכל מקרה, אישה עם שפתי דובדבן ועור של קינמון לא תישאר עם כל לפת מצוי, או קנה רצוץ, אפילו אם הוא חושב.

הדבר הבולט ביותר במקרה של צמחים, הוא הברית שכורתות איתם הנשים כשמגיעות לשנות החמישים לחייהן. כי פתאום, לכל מיני תחלואים קיים צמח מרפא ראוי. למשל, צמח ה"דמיאנה" (Damiana), הוא "מאוד שימושי עבור גברים בשביל להגדיל את המספר והחיוניות של הזרעונים בזרע, וגם לגיל המעבר אצל נשים." מייד רשמתי את זה בזכרוני, בשביל לשכוח -כפעולה עוקבת- הרי טרם מצאתי את הצמח המועיל לזיכרון.

אם כבר מדברים על זיכרון, בשנות העשרים יכולתי לחיות, להתנהל, ולבצע את חובותיי בלי הצורך לרשום שום דבר. בגיל שלושים רשמתי ביומן, בגיל ארבעים הצבתי לוח שעם קטן מאחורי דלת כלשהי בבית, ומילאתי אותו פתקים. קרוב לגיל חמישים ... אין לוח קטן מספיק גדול; אז "שמור" מככב בפייסבוק האישי שלי, אני מנהלת תזכורות בטלפון, רושמת ביומן, ממלא את התיק ברשימות, שמה פתקים קטנים על דלת המקרר, תוקעת פתקים במראה בחדר האמבטיה, על מסך המחשב, מניחה שלטים סתם ככה על השולחן, מכניסה פתקים בקופסת המשקפיים, בארנק, על הרצפה ליד המיטה, על הנעליים. צמח המרפא שלי לזיכרון רב עונתי.

אצלי,החוזה עם הצומח הוא איתן ויציב כמו אלון. בואו נגיד שבגילי כבר למדתי לתפוס את הצנון מהעלים. הפנמתי שבשביל להכות שורש לפעמים צריך לרדת מהעץ, שאם שואלים עוד שאלה או שתיים שום דבר אינו משעמם כמו שהצנון, שעשבים שוטים לעיתים גדלים בחלל ריק, שגם צמח תרבותי לפעמים אינו רצוי, שזה שאף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים אינו באמת שורש הבעיה, שאין שני אילנות שווים, שהתפוח יכול ליפול רחוק מהעץ, ושלעיתים פרי הרוח אינו אגוז קשה לפיצוח. גם למדתי שהתשובה ל"אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר" היא "להוציא את ערמונים מן האש", וגם שהכל כקליפת השום.

ברור לי כי צמחים ובנות החמישים הם בלתי נפרדים. ומי יודע? אולי הסתיו הוא מעין אביב חדש, כשכל עלה הוא פרח.

לחיות בלי ראש

אנונימי מחבר: "חגוג את יום ההולדת שלך, כי לא תהיה מעולם כה צעיר; אבל הייה זהיר, כי אף פעם לא היית כה זקן". איזו פנינה מוטיבציונית! אם גם קודם לא ששתי לחגוג, עכשיו הרבה פחות.

"את מרצה?" שאלה אותי הספרנית התורנית באוניברסיטה, "לא...אני סטודנטית...לתואר שני", עניתי בתקווה שההסבר יצדיק את בלבולה. ברור לספרנית שאחת בגילי שמחפשת חומרים תיאורטיים בספריית האוניברסיטה לא יכולה להיות סטודנטית, אלא מרצה, ולי ברור שאי עמידה בציפיותיה של הספרנית היא לגמרי באשמתי; הרי תמיד רציתי להיות "מישהי", רק שעכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות יותר ספציפית.

בזמן שהספרנית עסקה בענייניה שלה, לחשתי לעצמי בנחישות מאולתרת: "טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ", ופסעתי לכיוון המעלית, שקועה עדיין במחשבות על גורל הציפורים; דלתותיה של המעלית נסגרו באיטיות מופגנת, מה שגרם לי לעלות את השאלה הבאה: למה לי הישגיות!? ומי בכלל צריך ימי הולדת?! אז החלטתי ללכת יחד עם דלתות המעלית ונגד ההתנייה החברתית, הסוציאליזציה, המה יגידו, וכמובן נגד הספרניות! גמלה בליבי החלטה: להפוך לדג מחוץ למים, לחריג לכלל. כי אם להיות חריגה, אז להיות חריגה! חייבים איזשהו הישיג במשהו.

חרצתי לי לא לציית יותר לימי ההולדת. כמובן שנשארו לי עוד שנים רבות לחיות, לא על זה אני מדברת, אני פשוט לא מוכנה לציית להן. אני אחייה אותן, ארוויח אותן, אלמד אותן, אשמח איתן, אחקור אותן, ואצבור אותן. אבל לא אציית. לדברים רבים יש לציית בחיים, ללוחות זמנים, לשיעורי בית, לחובות, לציפיות, לחוקים, להבטחות, לתאריך ההגשה של דו"ח מס הכנסה...אז גם לשנים? ובנוגע להיותי חריגה, דג מחוץ למים, מסתבר שילד בן ארבע שואל כ-240 שאלות ביום, בדיוק כמוני, למרות 48 האביבים שלי.

אם לחזור לעניין המוגזם שמושכת ההישגיות, דווקא לג'וקים יש הישג מרשים, הם יכולים לחיות בלי ראש במשך שבועות. ביניינו, גם אני הייתי רוצה לחיות בלי ראש לכמה שבועות, ולו בשביל ההישג, הרי הכל הוא עניין של תדמית.   

נעלי עקב בגוף ראשון

 

אוֹי וַאֲבוֹי לנו לנשים! למה לנו מדורי הנשים בעיתונות!? למה?! 

אולי זה באמת הגיל, ואולי זו הרגשת חוסר השייכות התמידית שמלווה אותי בכמעט כל מצב נתון מאז ומתמיד, אבל הגעתי למסקנה שאיני חלק מהאוכלוסייה הזו שנהוג לקרוא לה "נשים". לפחות בכל הנוגע למדורי הנשים בעיתונות.

הבעיה היא שאני גם לא שייכת לאוכלוסיית הגברים. אבל גם אינני משהו באמצע, אני לא אנדרוגנית, גם לא טרנסג'נדר. אפשר לומר שאני די אישה מבחינת ג'נדר, לא לסבית, לא נוהגת להתלבש כמו גבר בסתר, ואיני משאירה את קרש האסלה למעלה (100% סיכוי שאיני גבר). אני פשוט חרדתית ובשלה. אבל מי מקטלג?

פפיון גוף*. כן. נשים ככה מרשימות כיום בני זוג. כן. סרט סאטן גמיש שנקשר על הגוף בתור פפיון ענק, כמו באריזה של מתנה. 

הבד מכסה בקושי רק את הציצי וקצת את האזורים המוצנעים. אני שואלת: אם כבר להיות חפץ, למה מתנה?! לא עדיף להיות חפץ יקר?! מה זה פה, מבצע?! זו דוגמה מובהקת של פער דורות. כשהיתי צעירה, ההחפצה הייתה הרבה יותר בסטייל!

למשל, אם בחור היה משלם לך על בקבוק קטן של קוקה קולה במסיבה, אז את היית חייבת לרקוד איתו. אם זאת, אני הייתי שותה את הקולה ורוקדת עם הבחור רק אם הוא היה מוצא חן בעיני (ללא קשר לשתיה). 

ידעתי שאני מפרה את החוזה הפסיכולוגי, שאחד מסעיפיו הוא "הגבר הוא זה 'המשיג' את האישה והיא זו 'הנותנת'"; אבל גם ידעתי שאף אחד לא יתבע אותי. היום החוזה הפסיכולוגי כנראה שהשתנה, על פי הבד-סאטן-גמיש-פפיון- האישה היא זו שמשיגה את הגבר על ידי החפצה עצמית. טוב, אולי השינוי הוא רק סמנטי.

להלן פנינה לקוחה ממדור נשים אחר:

"אם ה-power suit עושה את ההבדל עבור גברים, נעלי העקב עושות את ההבדל עבור נשים. נעלי העקב כסוג של שריון. אישה שיכולה להתמודד עם אי הנוחות של נעילת נעלי עקב שעות ממושכות ביום ולבצע את עבודתה כנדרש, יכולה לעשות הכל. היא שווה לגברים סביבה, ולא רק כי היא מגיעה לגובה שלהם, פלוס מינוס. כי היא אדם בוגר ובשל בעל יכולות מרשימות. בנקודה הזאת בחייה, היא רחוקה מהילדה בנעלי בובה ומהסטודנטית בסניקרס שהיא הייתה. כמו כן גם מכל עקרת בית בכפכפיה. גובה העקבים משקף סטטוס גבוה. נוחות לכל הרוחות. כשם שבעבר, נעלי עקב הרחיקו נשים מהבוץ, כך גם היום הן מרוממות אותן. אישה שבטוחה בבחירת האופנה שלה, תעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר. תקרת הזכוכית פחות גבוהה עבור אישה בעקבים...בנוסף על כך, המדע הוכיח - גברים מוצאים עקבים גבוהים סקסיים. *"

על זה נאמר: "אישה עונדת את דמעותיה כתכשיט". מי שאמר את המשפט זה אינו ידוע. ברור, מי ירצה שידעו שהוא אמר את זה? העצמה נשית במיטבה. אההה...נשים נשים!

הקיצור, אולי נשים לא רק שמתבגרות, אלא גם שמתבקרות. כלומר, הופכות עם הגיל למבקרות, לטוב ולרע, ומפעילות ביקורת חיצונית, פנימית, צדדית...רגע! אם "גיל" הוא גם:
"טוב על הלב", "טוב על הנשמה", "צהלה", "רון", "רינה", "שמחה"...אז למה באסה???! 

אולי זה לא ש"נשים" מתבקרות, אלא רק אני שמתבקרת? הרי כבר אמרנו שאני לא נכללת באוכלוסיית הנשים. 

כפי שאוסקר וולד אמר -בספר "תמונתו של דוריאן גריי"-: "המעולה, כמו גם הנחותה שבביקורת, היא מעין אוטוביוגרפיה." נו טוב, סיני עתיק כבר אמר את זה קודם: "אמור לי אילו הן נעליך, ואומר לך מי אתה", ואם לא, תשאלו את סינדרלה. נכון שהוא התכוון לגבר, אבל זה לא משנה, יכול לתפוס גם עבורי. 

ואתם יודעים מה...איזה חרדתית ואיזה נעליים?! נעלי עקב כמובן! אחרי הכל, מי רוצה להיות "עקרת בית בכפכפיה"?

*
http://www.mako.co.il/women-sex_and_love/Article-

c300eb6170a6651006.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1758979194

*
http://fashion.walla.co.il/item/2985336