יופי קוונטי

פעם שמעתי אדם ברחוב (שאולי דיבר בטלפון, או שדיבר לבד לעצמו) אומר שזה בלתי אפשרי להיות רע ולהיות מאושר בו זמנית, כי הרע הוא תמיד לא מרוצה, כי הרע הוא אומלל, כי הרוע הוא בלעדי במונחים של אושר ואומללות. 

האיש אמר שלהיות רע תמיד כרוך בלהיות טיפש, שזה בלתי אפשרי להיות רע ולהיות חכם בעת ובעונה אחת, כי הרוע עצמו הוא טיפשי. זאת היתה טענה מאוד אלגנטית, שנשארה תקועה בזרועות הציד של המולת העיר, וכעת אני מצילה אותה ומעריכה אותה מחדש.

לכל דבר יש את היתרונות ואת החסרונות שלו. כבר נאמר כי "את המזל של המכוערת היפה רוצה". מה עוד ניתן להוסיף?

בעמוד 36 של "איך צחקתי", סזאר איירה מעלה את השאלה הבאה: "למה צריך להיות טוב, יפה, ומאושר? אסור להיות רע, מכוער, ואומלל? זוהי דילמה אמיתית, במיוחד עבור המכוערת בעלת המזל.

המקובלות החברתית של להיות רע, מכוער, ואומלל, יכולה להות פתרון אפשרי לדילמה. אם ההנחה שצריך להיות מכוער, רע, ואומלל נלקחת כנקודת מוצא מקובלת (במילים אחרות, אם הופכים את השניצל) אז נמצא המברג שיתיר את הבורג. אם כבר מדברים בכנות (אם יש כזו צורת דיבור), הכל מוסכמה חברתית, היום אחת ומחר אחרת, החיים הם דינמיים. 

אין אנו יכולים להתעלם מהמושג "עובדה אלטרנטיבית", כי הוא חלק מהשיח העכשווי. עובדה זו היא סוג של אירוע "כאן ועכשיו" שהוא קוונטי, כי הבחירה עוברת לצופה, שמחליט על בסיס דעתו מהי המציאות ומהי העובדה, כפי שהצפייה בניסוי קוונטי משפיעה ומשנה את התוצאות. דעתו של הצופה היא העובדה והיא המציאות, כמו שקרן אור הוא גם גל וגם חלקיק, במכניקה הקוונטית.

מנקודת מבט קוונטית אחרת, ניתן גם לטעון שצריך להיות טוב בכדי להיות יפה, ואם אתה טוב (וכתוצאה מכך יפה) אז אתה מאושר. אם כך, אז גם להיפך: עלינו להיות רעים ומכוערים, בכדי להיות אומללים (כתוצאה ישירה). הטענה הזו כוללת את הסוכנות של הפרט מבלי לזנוח את הדטרמיניזם. הנמקה כזו נכונה עבור אלוהים וגם עבור השטן, זה כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

בתיאוריה, האומלל יכול לעורר את הטוב אצל המכוער, המכוערת מסוגלת להחיות אצלה האושר לאור המזל שנפל בחלקה, והיפה עלולה ליפול לתוך החרפה מלרצות מזל כזה. למרות שצריך להוכיח את זה אמפירית. אי אפשר לאכול את הפיצה ולהשאיר אותה שלמה (פיצות הן לא עוגות, וחוצמזה גם אינן מגיבות מתוך החוקים של המכניקה הקוונטית).

כמו כן, לפעמים יש דברים כה יפים שכמכאיבים, ויכולים לגרום לצער באופן זמני (זמני, זמני...אבל אומללות בכל זאת). יופי, שמוביל לצער; לא אושר.

להפריך, לנסח מחדש, להעלות השערות, לצטט סופרים, לצטט גברים שמדברים לעצמם ברחוב, זה משהו מרגש! הייתי מעיזה לומר כי זה משהו טוב, יפה, מאושר; למרות שאני ממש לא במצב רוח להוסיף.

לכל אחד מגיע קצת כלום

 

אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

בגילי כבר הבנתי שהכל בחיים הוא עניין של תפישה ושל שפה משותפת. כבר דיברתי כאן על ה-ברומטר העיסוקי הכמותי ועל השלכותיו. האמת היא שעבורי, העיסוק המקסימלי הוא העיסוק בכלום. כי הכלום הוא הדבר עצמו. 

קודם כל, "כלום" הוא דבר, הוא משהו. אומנם "העשייה" היא סמל הסטטוס האולטימטיבי, אבל "הכלום" הוא הדבר האמיתי. לפעמים נדמה לי שהעיסוק בלהיות עסוקה הוא הגורנישט בהתגלמותו. 

לפי הלשון העברי המילה "כלום" והצירוף "שום דבר" מציינים בתודעתנו "אין" ו"אפס". לכן, אפשר לטעון שהמשפט "לא אכלתי כלום" או "לא ביקשתי שום דבר" מכיל שלילה כפולה. 

האמת היא שאין שלילה בכלל, כי כלום זה "משהו", זה "דבר מה", לכן המשפט "לא אכלתי כלום" הוא בעצם "לא אכלתי דבר". למשל, כאשר בן או בת הזוג שלנו בא\ה עם פרצוף כזה: :|   ומשיב\ה: "כלום", לשאלה: "מה יש לך?", ברור לנו ש"כלום" זה הרבה מאוד. על כל פנים, אני כלום. כלומר, הדבר עצמו, הדבר האמיתי.

הכלום, ה-להיות, ה-להתקיים כישות מתפשטת, קבועה ועקבית. להיות, כמי שחי, כאשר לחיות הוא העיסוק האולטימטיבי, תחושת המשמעות של החיים, היעוד והיעד. לכל אחד מגיע קצת כלום.

הכל עניין של תפישה, ושל שפה משותפת. לא לעשות כלום יכול להיות מצב עמוס של חיות מקסימלית, להיות "כלומניקית" מילה נרדפת לחיונית, ו"כלום" תיאור ליצירה תוססת, לאגדה חיה, להיות בראשית. 

לכן, אביט על השנים הבאות כשנים לכלום מוחלט, כהזדמנות לקיים את הכי כלום שאוכל להחזיק. כי אומרים שחיים רק פעם אחת, ואם זה נכון מה שאומרים, אז מגיע לי למצות את החיים עד הסוף; לכן, מגיע לי קצת כלום.