פרפרים נולדו לחופש

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מלחיץ. כל הציפייה הזאת לחוכמה. למשל: "בצעירותנו אנו לומדים. בזקנתנו אנו מבינים", או "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו". 

אני לא מתחברת להוראות הפעלה כאלה, אלא לציוויים אחרים כמו "הגעתי לגיל שבו אם מישהו אומר לי לגרוב גרביים, אני לא חייבת".

לפני כמה ימים התחלתי לספור כמה אנשים עם פרצוף ישבן אני רואה סתם ככה ברחוב. זה היה ניסוי מעניין. לא ראיתי הרבה אנשים עם פרצוף תחת, אבל גם לא היו הרבה אנשים עם פרצוף שמח. רוב האנשים היו עם פרצוף פרווה, עם פנים אדישות, פרצוף זומבי משהו. "אוקיי", אמרתי לעצמי, "או שאני בסט הצילומים של מלחמת העולם Z שתיים, או שמשהו אחר קורה פה". כנראה שבכל זאת הפקודה להצטייד בחוכמה מוגברת עם הגיל הוטמעה בי, כי מאז הניסוי אני לא מפסיקה לנסות לתת הסבר לתופעת האפתיה (ללא הצלחה, למרות הפתגמים). "אולי בעצם זה לא אפתיה, אלא שוויון נפש". אמרתי לעצמי. אבל, "ממתי יש שוויון במדינה הזאת?" שאלתי, מתוך התעניינות מזויפת, כי זאת היתה שאלה רטורית.

אההה, השוויון! "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל", ציטטי לעצמי מהזיכרון, כי "אין חכם כבעל ניסיון" המשכתי לדקלם בתנופה מפתיעה ומטרידה. אבל, "למה לי לספור אנשים עם פרצוף תחת?" שאלתי את עצמי בקול מפוחד, "בשביל ההתרגשות", עניתי בלי לחשוב. "זהו זה! ההתרגשות היא החוליה החסרה!", אמרתי בהתרגשות. אולי ההתלהבות הולכת ודועכת, נפרדת לשלום, אומרת לנו ביי ולא להתראות. ההתלהבות הפשוטה והקטנה ממשהו חולף, מטיפת הגשם העקשנית והגמדית, שעומדת על שלה ולא רוצה להיפרד מחלון האוטובוס גם כשהוא נוסע.

"אם לאנשים ברחוב חסרה ההתרגשות, כיצד נחזיר אותה?", "והאם בכלל צריך?",שאלתי, הפעם בלי לזייף התעניינות. "כן, צריך צריך, אני רוצה אותה!", עניתי בלי לתת לעצמי אפשרויות להתחמק. "הפרפרים בבטן מנוהלים על ידי מערכת העצבים הסימפטתית, שמאותת לגוף שחרר אדרנלין", הרצאתי לעצמי, "אבל הפרפרים נולדו לחופש", נימקתי בהתנגדות המאפיינת את מי שבגילה אינה חייבת לגרוב גרביים, ובהמשך שקעתי במדיטציה עמוקה; שלבטח התבטאה כלפי חוץ בפרצוף זומבי. אולי הפרפרים מחפשים להתגונן, משתוקקים למקום מנוחה, לאתר בטוח מאויבים והפרעות; כי הם עייפים, כי יותר מידי אדרנלין הוזרק בגופם הפצפון, מעצבים, מכעס, מלחץ ועוגמת נפש, שלהתרגשות הפשוטה והטובה כבר לא נשאר.  

פרפר היום הגדול ביותר בעולם נקרא: כנף-ציפור אלכסנדרה. הוא מצוי ביערות הטרופיים של ניו גיניאה. כזה פרפר אני רוצה, גדול ונהדר, אחושילינג, הכי אחלה שבעולם. פרפר זה היה בסכנת הכחדה עד אשר הרשויות להגנת הטבע שם חוקקו חוק. וכיום זהו פרפר מוגן. אז, יש לי הצעה, או שנעבור להתגורר בניו גיניאה, או שנתחיל לדאוג להוציא את פרפרי הבטן מסכנת ההכחדה כאן בארצנו.

החשיבות המוגזמת של האוטופיה

תחנת רכבת ההגנה בתל אביב

זוהי האמת, והיא כל כך מובנת מאליה שאם אומרים אותה בקול היא מתמוססת. זו "הטענתיות" שיש לפתגם "הגיל לא בא לבד", למשל; או החשיבות המוגזמת של האוטופיה. 

מישהו אמר פעם ש"אם אתה יכול לדמיין את זה, אז אתה יכול לעשות את זה". אם כן, אוטופיה היא לא אוטופיה, כלומר, הבלתי אפשרי המדומיין, אלא יעד להשיג, כמו כל יעד. רק מהאקט של לדמיין, האפשרות הגלומה בה, הקיום הפוטנציאלי שלה, חתומים בחלל-זמן כמו ליטוגרפיה.

אבל האוטופיה אינה תכלית, היא מצב צבירה של המציאות, כפי שהאדים הם מצב צבירה של המים. היא נמצאת, למשל, בתחנת רכבת ההגנה בתל האביב, ביום חמישי כלשהו; בהמולה הקוהרנטית, המתאימה והעקבית של הים כשהוא הופך לאנשים, בערבוביה האלטרואיסטית של תבניות גנטיות, בנדנדה של גלי האדם הנעים והמתערבלים, בזרמים, בקצף ובאנרגיה. אפילו אם יש שגיאות הן אינן, ואין עיכובים גם אם יש, ואין תלאות ראוותניות. יש רק אנשים שחוצים באלכסון, בכיוונים ההפוכים, בהליכה סימטרית יד ביד, בצעידה לאותה נקודה, הולכים מטה ומעלה, וצופים, ומביטים, ורואים, ומדברים בשקט, בקול רם, וצוחקים, ומחייכים ובוכים ומתנשקים. האוטופיה נוכחת בשפע הטהור הזה. בהרמוניה של הארגון ספונטני, בצימוד וברגולציה של אלפי כפות רגליים וידיים, ומוחות, וקולות, וסימנים במקהלה.

זהו המצב של אוטופיה, ללא החשיבות המוגזמת הכופה עליה להיות אידיאל, חלום, או חזיון תעתועים.

הכול משתנה

  

מדענים אומרים שם בחוץ שבעתיד יהיו 25 שעות ליממה אחת.

אלה החדשות הכי טובות ששמעתי השבוע. "עוד שעה לישון!" אמרתי לעצמי, עם ההתלהבות הרגשית הזאת שמאפיינת כלבים שהלכו לאיבוד ופוגשים שוב את משפחותיהם.

חבל שבשביל זה אצטרך לחכות 200 מיליון שנה. מאיפה יהיו לי האנרגיות? ושלא נדבר על כך ש"איש מחכה מתייאש".

מתוך המחשבות על האנרגיה, והנדודים ברשת, מצאתי כי אנרגיה "היא תכונה של מערכות פיסיות, שאינה מצב פיזי ממשי או "חומר מוחשי". עם זאת, האנרגיה גם נחשבת כ-"האותנטי האמיתי", שכן, על פי משוואת המסה, המהווה את המדד לכמות חומר, ניתן להפוך מסה לאנרגיה ולהפך"

האנרגיה כ"האותנטי האמיתי", כלומר, דבר שבלתי אפשרי להתכחש לו, הקיים, האמיתי, והנכון. היום אמרו לי שיש לי הרבה אנרגיות, ושלא מבינים מאיפה אני מביאה אותן. גם אני לֹא. הייתכן שאני מביאה אותן מהדבר הזה עצמו? מהאמת לאמיתה?מהאותנטי האמיתי הקיים? למעשה, אם לומר את האמת, בדרך כלל אין לי הרבה אנרגיה. האם יכול להיות שזה רק האנרגיות של אחרים שמשתקפות דרכי? אולי, אבל אם אני רק השתקפות, שביר, חזיון תעתועים, איך זה שאני גם את האמת האמיתית?

סימולטניות היא סוגיה מרתקת. האנרגיה היא לא במצב פיזי אמיתי, מחד גיסא, אך היא עשויה להיות ממש אמיתית, מאידך גיסא. פיסיקה יכולה להיות פילוסופיה. מדע אמנות, ואנרגיה מסה. ואני, השתקפות אוטומטית, כמעט מכאנית, וגם בוהק רצוני. או משהו שבכלל לא דומה לשום דבר מזה.