פרפרים נולדו לחופש

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מלחיץ. כל הציפייה הזאת לחוכמה. למשל: "בצעירותנו אנו לומדים. בזקנתנו אנו מבינים", או "הצעיר הוא בעל עיניים בריאות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו". 

אני לא מתחברת להוראות הפעלה כאלה, אלא לציוויים אחרים כמו "הגעתי לגיל שבו אם מישהו אומר לי לגרוב גרביים, אני לא חייבת".

לפני כמה ימים התחלתי לספור כמה אנשים עם פרצוף ישבן אני רואה סתם ככה ברחוב. זה היה ניסוי מעניין. לא ראיתי הרבה אנשים עם פרצוף תחת, אבל גם לא היו הרבה אנשים עם פרצוף שמח. רוב האנשים היו עם פרצוף פרווה, עם פנים אדישות, פרצוף זומבי משהו. "אוקיי", אמרתי לעצמי, "או שאני בסט הצילומים של מלחמת העולם Z שתיים, או שמשהו אחר קורה פה". כנראה שבכל זאת הפקודה להצטייד בחוכמה מוגברת עם הגיל הוטמעה בי, כי מאז הניסוי אני לא מפסיקה לנסות לתת הסבר לתופעת האפתיה (ללא הצלחה, למרות הפתגמים). "אולי בעצם זה לא אפתיה, אלא שוויון נפש". אמרתי לעצמי. אבל, "ממתי יש שוויון במדינה הזאת?" שאלתי, מתוך התעניינות מזויפת, כי זאת היתה שאלה רטורית.

אההה, השוויון! "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל", ציטטי לעצמי מהזיכרון, כי "אין חכם כבעל ניסיון" המשכתי לדקלם בתנופה מפתיעה ומטרידה. אבל, "למה לי לספור אנשים עם פרצוף תחת?" שאלתי את עצמי בקול מפוחד, "בשביל ההתרגשות", עניתי בלי לחשוב. "זהו זה! ההתרגשות היא החוליה החסרה!", אמרתי בהתרגשות. אולי ההתלהבות הולכת ודועכת, נפרדת לשלום, אומרת לנו ביי ולא להתראות. ההתלהבות הפשוטה והקטנה ממשהו חולף, מטיפת הגשם העקשנית והגמדית, שעומדת על שלה ולא רוצה להיפרד מחלון האוטובוס גם כשהוא נוסע.

"אם לאנשים ברחוב חסרה ההתרגשות, כיצד נחזיר אותה?", "והאם בכלל צריך?",שאלתי, הפעם בלי לזייף התעניינות. "כן, צריך צריך, אני רוצה אותה!", עניתי בלי לתת לעצמי אפשרויות להתחמק. "הפרפרים בבטן מנוהלים על ידי מערכת העצבים הסימפטתית, שמאותת לגוף שחרר אדרנלין", הרצאתי לעצמי, "אבל הפרפרים נולדו לחופש", נימקתי בהתנגדות המאפיינת את מי שבגילה אינה חייבת לגרוב גרביים, ובהמשך שקעתי במדיטציה עמוקה; שלבטח התבטאה כלפי חוץ בפרצוף זומבי. אולי הפרפרים מחפשים להתגונן, משתוקקים למקום מנוחה, לאתר בטוח מאויבים והפרעות; כי הם עייפים, כי יותר מידי אדרנלין הוזרק בגופם הפצפון, מעצבים, מכעס, מלחץ ועוגמת נפש, שלהתרגשות הפשוטה והטובה כבר לא נשאר.  

פרפר היום הגדול ביותר בעולם נקרא: כנף-ציפור אלכסנדרה. הוא מצוי ביערות הטרופיים של ניו גיניאה. כזה פרפר אני רוצה, גדול ונהדר, אחושילינג, הכי אחלה שבעולם. פרפר זה היה בסכנת הכחדה עד אשר הרשויות להגנת הטבע שם חוקקו חוק. וכיום זהו פרפר מוגן. אז, יש לי הצעה, או שנעבור להתגורר בניו גיניאה, או שנתחיל לדאוג להוציא את פרפרי הבטן מסכנת ההכחדה כאן בארצנו.