זהירות, דלת עם תודעה מעמדית

  

דלתות מסתובבות הן פרופלורים אפוקליפטיים. בעיקר דלתות שמסתובבות לבד בעצמן, בקצב שלהן, דלתות רובוטיות כאלה. דוגמה טובה היא הדלת המסתובבת שבשער עופר בגרנד קניון בבאר שבע. היא זזה בעצמה, לא חשוב אם החרדתית שלנו רוצה להסתובב מהר או לאט, הדלת בשלה. כאילו יש לה מודעות עצמית ולוקחת אחריות על עצמה. כאילו מתכננת הפיכה לכיבוש שלטון הבורגנות. במקרים כאלה הייתי מציעה להציב שילוט הזהרה בכניסה לקניון: "זהירות, דלת עם תודעה מעמדית".

בשביל control freak כמו החרדתית הבשלה זה לא פשוט שהדלת זזה בעצמה. אבל לפחות יש צד חיובי, שגם לאנשים האחרים שנכנסים לפניה או אחריה אין שליטה, כולם נסחבים באותו קצב, ככה נחסכים ויכוחים מיותרים ואי נוחות לגבי קצב הסיבוב. גם דלתות שנפתחות בעצמן בצורה אוטומטית יכולות להיות מאתגרות לעיתים.  

האוטומציה מתפשטת בחיי החרדתית. בעצם בחיי כולנו. המכונית האוטומטית, למשל, היא מחליטה בעצמה מתי טוב לה להעביר הילוך. רוב הפעמים המכונית לא בדיוק מעבירה הילוך בתזמון שבו הנהגת הבשלה הייתה מעבירה. למשל, הבשלה הייתה מעבירה הילוך לנמוך יותר לפני הגבעה (בשביל לתת כוח למנוע על מנת לעלות בכיף) המכונית האוטומטית הנוכחית שלה דווקא מעבירה הילוך בדיוק אחרי הגיבעה (שזה מתי שהמכונית שמה לב שלמנוע דרוש כוח) נכון, יש מי יגיד שלא כל מכונית תגיב ככה. נכון, המכונית הקודמת של הבשלה הבינה שאם הנהגת נותנת מכת גז, זה סימן לכך שהיא חייבת להעביר הילוך לנמוך יותר, כי הנהגת יוצאת לעקיפה למשל, אז המכונית הגיבה בהתאם.

זה מוכיח בדיוק את הבעיה, כל מכונית עם האופי שלה. אז, אנחנו מדברים על מכונית אוטומטית או על מכונית בעלת אופי? ממתי צריך שלמכוניות יהיה אופי? לא מספיק שלבני האדם יש אופי להתמודד איתו? למה להעתיק את המורכבות של היחסים בין בני האדם לעצמם ליחסים בין בני אדם למכוניות, דלתות, ושאר מרעין בישין?  

זהו, מכונות הולכות ומחליפות בני אדם. כבר דיברתי כאן על הרובוטים שיקחו חלקים גדולים בחיינו, הם יהיו לנו למטפלים, ואולי בעתיד גם יהיו לנו לבני או לבנות זוג, כמו בסרט איש המאתיים. או, אולי יהיו לנ כמו השד מהבקבוק, כמו הגולם שקם על יוצרו. זה אומר שהקשרים שלנו עם הטכנולוגיה מתחילים להסתבך? לא שיש לנו ברירה, אנחנו נבין את יחסינו עם הטכנולוגיה כפי שאנחנו מבינים יחסים בין בני אדם. הרי זו הסכמה המנטלית שלנו. יחסים הם יחסים. אז, כן, הבשלה מקיימת יחסים עם דלת ועם מכונית. גם אם עבור הדלת אין כאן יחסים, בשביל החרדתית הבשלה יש, לכן יש יחסים במשוואה. לכם אין יחסים עם ווטסאפ? לחרדתית דווקא יש. בכל שיחת ווטסאפ היא מקיימת יחסים בשני רבדים. ברובד האחד מתקיימים היחסים בין הבשלה לבין האדם שבצד השני. ברובד האחר יש יחסים בין הבשלה לבין הווטסאפ עצמו. סוג של מטה-יחסים. תן-קח. צורך-מענה. רצון-סיפוק. שרות-הכרת תודה. לעדכן את ווטסאפ זה כמו להאכיל אותו?

"מכונות הפרסים עבדו עלינו כל החיים". האם ראיתם את הכותרת הזאת? התגלה לא מזמן שמכונות הפרסים האלה שיש בהן מנוף להרים בובות פרווה קטנות מתוכננות כך שהבובה כמעט תמיד תיפול, גם אם נצליח לתפוס אותה. מה שמעניין כאן היא הכותרת: "מכונות הפרסים עבדו עלינו". לא בני האדם המתכננים הם אלה העובדים עלינו, אלא המכונות. בתוך הכתבה יש נגיעה לבעלי המכונות, אבל לא בכותרת שלה. זה מייצג משהו.

אני אומרת שכפי שמרכס פיתח פעם את תיאורית הפטישיזם של הסחורה, נראה לי היום אפשר לדבר על הפטישיזם של המכונות. היחסים בין בני האדם מתווכים, היחסים הם אמצעיים.

קיצור תולדות הפטישיזם של הסחורה: בשוק מתקיים סחר חליפין בין סחורות, כאילו שהסחורות עצמן מקיימות יחסים חברתיים ולא בני האדם (וכך מוסתר היסוד האמיתי של ערך), בשוק סחורות מוחלפות עם מוצרים אחרים, כאילו היו אלה יחסים חברתיים, בעוד אנשים אינם קשורים ישירות עם אנשים, אלא עם דברים. 
יחסים בין בני אדם הוחפצו. האדם אשר יקנה חלב בסופרמרקט אינו קשור לרפתן, אלא רק לחלב ומחירו. הכסף של אותו האדם שקונה חלב קשור לקרטון החלב. כך, בצורה מקבילה, הבשלה אינה קשורה ישירות לאדם בצד השני של הווטסאפ, אלא לאפליקציה. כנ"ל האדם בצד השני של הווטסאפ. טלפון לטלפון, אפליקציה לאפליקציה. הרובוט העתידי שיטפל בי יהיה קשור למערכת האוטומטית של הוצאת תרופות בקופת החולים, כך אני לא אהיה קשורה לרופא, אלא למכונה. גם אם עדיין יש "אני" ויש "רופא" מאחורי החפצים, לא נראה אותם, היחסים יוחפצו כמעט לחלוטין. או שאולי לא. ימים יגידו.

מכונות היו מאז ומתמיד בקשר עם בני אנוש, ככלים, כמכשירים, כהרחבה של האדם וכמכונות עצמיות הנתונות למניפולציה על ידי האדם. אבל בעידן שבו בני אדם תלויים יותר ויותר בטכנולוגיה, ובו המכונות הופכות לאוטונומיות יותר ויותר, יכול להיות שהרעיון של דלתות מסתובבות עם תודעה מעמדית אינו לגמרי הבנייה של המוח הקודח של החרדתית.

גיל ה-IT-בגרות

This is IT

כמו בגיל ההתבגרות, גם עכשיו פתאום אני שונאת להתקלח ורק רוצה לישון. זה גיל ה-"IT-בגרות". This is it. Ces't la vie. ככה אני, כנראה שלא כולן מגיעות לגיל ה-IT-בגרות כמוני, הולכת ל-For ever 21 ומשוכנעות ששם החנות הומצא בהשראתי, כי בא לי 'גינס קרוע, גם אם עכשיו צריכה בשתי מידות גדול יותר ממה שהייתי רגילה ללבוש.

האמת היא שלא אכפת לי איך אני נראית, מה שכן אכפת לי הוא להיות בשליטה. אם לשקול חמיש קילו יותר מהרגיל, עדיף לי שזה יהיה לאור ארוחות דשנות שאכלתי ביודעין, ולא בעקבות כך שחילוף חומרים שלי החליט לצאת לפנסיה מוקדמת.

לפני כמה ימים ראיתי בעיתון כתבה על תחרות "מיס סבתא" בברזיל. כל אחת שם עם גוף של דוגמנית, אז אם צריך להיות סבתא כדי להראות ככה, יש למה לחכות.  

אהההה, חילוף החומרים האבוד שלי! הוא החליף לי את כל החומרים למחשבה ואז הלך, החצוף! חילוף חומרים, עלק!

עם הגיל גיליתי שהזמן הטוב ביותר להרהר על דברים ולעשות מדיטציה הוא זמן הנהיגה במכונית. כשנוהגים לבד באוטו הקשב מסוגל להתפצל לשתיים, כך שאת סופר מרוכזת בנהיגה בצד אחד, אבל בו זמנית את גם סופר מהרהרת לעומק על כל מיני דברים. ככה קרה לי היום בזמן שנהגתי לפגישה. אחרי שתיקנתי את העולם מספר פעמים הגעתי ליעד עם התשובה. לא המשקל העודף שהתאסף לי פתאום הוא מה שמטריד אותי, אלא השליטה שנאבדה לי. דווקא ציפיתי שעם הגיל השליטה בחיים תגדל ולא תפחת. "משהו קורה לך שאינו בשליטתך אם אינך יודעת כיצד לשלוט בו", הכריז משפט מתוך כתבה על גיל המעבר שקראתי ברשת, משפט מה זה חכם, גם אם לוקה ביתירות (Redundancy), הדבר פשוט, צריך רק ללמוד לשלוט במה שקורה לי.

אבל מה קורה לי?

"IT". זה מה שקורה לי. אני קוראת לו "IT". אז לפני שאני מתחילה לקחת וורבנה רפואית לאיזון בלוטת האדרנל, אנג'ליקה סינית להגברת זרימת הדם, או שיח אברהם להגברת פעילות הקולטנים של דופמין במוח, כדאי שאקבל שאני פשוט בגיל ה-IT-בגרות ולחיות עם זה בשלום.

בגיל ה- IT-בגרות יש Itchiness (גירוד, עצבנות, או אי נוחות),  ITerate (חזרתיות), sItem (סוגיות) , ו-Itemization (הִתפָּרְטוּת), בצורותיהם הקיצוניות. אבל יותר מכל יש את ה-"IT" TselfI, שעליו צריך לדעת לשלוט, והשיטה הכי טובה לשלוט בו היא ההתנהגות ה-Let IT be או ה-just drop IT. בשפת הניהול, משהו כמו סגנון ניהול Laissez faire.

בדרך כלל אני לא בעד להתעלם ממה שמטריד בתקווה שיעלם, אבל במקרה הזה גיליתי שאם חיים ונותנים ל-IT לחיות, אז הכל בסדר. ובכלל, מה רע בלהיות קצת ITinerant (נודדת, נוסעת ממקום למקום, הרי בגיל המעבר עוברים מפה לשם...)? בסך הכל זה מאפשר להכיר מקומות חדשים. לא? אין לשכוח שגיל ה-IT התארך בעקבות תוחלת החיים, אז לחיות בשלום איתו הוא הרעיון הכי טוב לאריכות ימים טובים.