שיחות בוקר

"אולי זו ההיקסמות שעומדת למבחן עם הגיל?" שאלתי את עצמי בהתבטאות פתאומית. "האותנטיות של הדברים הקסומים מתמוססת עם השנים, כמו שסבון מתמוסס במים שנאגרים בסבוניה, בחרישיות דיסקרטית", השקתי את עצמי במילים. "לא מדובר על הימנעות מהקסם, אלא על מטמורפוזה שלו, על טרנספיגורציה של הפנטסטי אשר מתעבה בקמט האנכי שבאמצע המצח", חשבתי, "או אולי על רפורמה שמייצרת קפל באזרחות השנים", הבעתי בקול רם.

"לשגרה יש גולגולת עגולה אבל שטוחה, כמו שפעם לכדור הארץ היה מבנה שטוח אבל עגול; זה הופך את השגרה למשהו גמיש, שניתן להמרה, למשהו קסום בסימולטניות שלה", אמרתי, תוך כדי שהתבוננתי בתחתית הספל שעדיין הראה עקבות של קפה.

שארית הקפה חשפה את ההשתקפות של העין שלי, בוהה בי, בטוחה ומתריסה, כמו העין של בריון בדו קרב בין שווים. "זו עין קסומה", אמרתי לעצמי, "כמו העין הקטנה של המחט, אשר מאפשרת להעביר דרכה את החוט הדק גם עם היד שמעבירה אותו רועדת, ויש ביד וורידים כחולים תלת מימדיים, ומעליה עור שהפך יבש ולבנבן עם השנים".

"הקסם הוא כמו תגובת שרשרת", חזרתי ושיננתי לעצמי, "כמו תהליך שמייצר מוצרים נלווים; התרחשות שמסוגלת להמשיך ולהתפשט עד להתשת החומר". אבל, "מהו החומר הזה בדיוק?" שאלתי את עצמי, בכוונה להמשיך את השיחה עם עצמי, כי היא הלכה ונעשתה צפופה ולא יודעת שובע. "החומר הוא האינסופיות", אמרתי, תוך כדי שמפנטזת פרדוקס קצת חמקמק, אך מתקבל על הדעת. "הטקסט הזה, שמייצר מרחבים עצומים בכל אות ואות שהוא מציג, הוא העדות לקיומו של אינסוף קסום, שהוא כמעט מוחשי, כמו החול של החופים", אמרתי כאמירה סופית, שנועדה לסיים את שיחת הבוקר עם עצמי; ובכך למנוע כל אי הבנה שעלולה להתעורר מצידי.