ככה אמרתי לבעלי אתמול בערב, בטון בטוח והחלטי, כזה שגם אותי הפתיע. אמרתי "אם יש מכות אני באה" מהמיטה, בעודי שוכבת, סובלת מכאבים גדולים בעקבות צוואר וגב תפוסים (הצוואר שלי אף פעם לא ממש לגמרי פנוי) ומזדהה עם הדמות שאותה מגלם לרי דוויד בסרט "מה שעובד" של וודי אלן. אישי בדיוק חזר מאימון טאי צ'י ראשון וסיפר לי שהיה שם גם אומנות לחימה עם מכות דמה. "אההה מכות!" חשבתי לעצמי, "הרצוי אינו מצוי והמצוי אינו רצוי, אבל כמה טוב למצוא, ויפה שעה אחת קודם". בוריס, דמותו של לרי דוויד בסרט, היה אומר "פעם הייתי מועמד לפרס נובל, אבל מה הטעם?".
באופן טבעי, האסוציאציות החופשיות שלי הובילו אותי מחוג המכות לאירוע
קטן מלפני שנה שנתיים. פגשתי במקרה בחורה שלמדה איתי בתיכון, והיא אמרה לי בלי
להסס "ממש לא השתנית!", כאילו מחמאה. באותו רגע לקחתי את זה באמת
כמחמאה, אפילו העתקתי ממנה את המשפט, ואמרתי אתו במדויק למישהי אחרת שמזמן לא ראיתי.
אבל אז, בעקבות תגובתה, הבנתי שהמשפט רחוק מלהיות מחמאה. הוא ממש מכה. בזמן שהמשכתי
את שיחת החולין עם אותה מישהי שמזמן לא ראיתי, הקשב שלי התפצל לשתיים. "בכנות,
מה בדיוק הדבר המחמיא בלא להשתנות?" שאלתי את עצמי בצד השני של הקשב. "אם אפשר להפוך
לחם מעופש לפניצילין, אז אפשר לעשות משהו ממני, משהו שיעורר אמירה כמו 'כמה
השתנית!', שעדיפה עלי מ- 'ממש לא השתנית'". אני בטוחה שהכוונה שלה הייתה
להחמיא לי על המראה החיצוני שלי, משהו כמו "47!? את ממש לא נראית!", אבל
גם את זה אני לא לוקחת כמחמאה, (להשתלשלות מחשבתית כזאת אני מכנה חשיבת יתר, זו תסמונת
כזו שגורמת לך לעלות את כל הסאבטקטס למודעות), "להשתנות זה טוב", הרהרתי
לי, "כל עוד השינוי הוא לטובה".
"אבל למה מכות?" כי גלים מכים בחוף, והופכים סלעים
לחול יפה ורך; ברקים מכים בחול, והופכים אותו
לזכוכית יפייפה. "את מי אני מנסה לרמות עם האמריה הפיוטית הזו?", חושבת לעצמי תוך כדי שאני כותבת. "מכות כי זה תחושת עוצמה, כי זה
אימון עם תכלית", אני עונה לי. הן במילא לא מכות באמת, אלא רק אימון, כמו Kickboxing, באוויר. אבל לתנועות
יש פואנטה, יש סבטקטס, ואני חייבת סאבטקסט. במשך שנים התאמנתי ב- Kickboxing בבית, עד שחוליות הצוואר שלי התחילו להתנהג כמו חוליות
טרור, והצוואר שלי התחיל להתנהג כמו המרכזיה של הוט, תמיד תפוס. "נהייתי
נוסטלגית", חשבתי, אבל נוסטלגיה זה לא מה שהייתה פעם, כדאי שאשקול את זה.
"מדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות, הן
פשוט הופכות למדרגות", קראתי איפשהו. "אולי ללכת לחוג מכות הוא לא רעיון
רע?" שאלתי את עצמי, הרי "החיים לא נמדדים בשנים, אלא במעשים", עניתי
לעצמי בשפת הפתגמים. על זה אפשר להתווכח, אבל אם אחכה לעתיד כל הזמן, הוא יהיה יותר
קצר. "זאת הזדמנות לחזור לכושר", אמרתי בליבי. זה כמו כשמישהו מגיש לך
ארוחת בוקר למיטה, את פשוט תגידי לו "תודה", אל תגידי לו "מי אתה
ואיך לעזאזל נכנסת לדירה שלי". אז אולי הגיע הזמן להכות בשנית, לעלות על
טריינינג ולריב מכות עם האוויר, כי אולי צודק הפתגם שאומר "רק הנושם אבק
דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות", ואולי לא. מה שבטוח הוא שכדאי לי לשנות משהו
בשגרה, לו בשביל השינוי עצמו, בשביל שאוכל לומר לעצמי "כמה השתנת!" בפעם
הבאה שאנהל שיחות עם עצמי, ואוכל לענות לי בגאווה "ראית? והכל בזכותך!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה