המדריך לחרדתית הבשלה

מה הולך לקרות עם העבודה שלי? מה יהיה עם דלקת בגיד שבכתף שלי? האם הדשא הסינטטי ישתלט על הגינות הציבוריות עד שיהיו לי נכדים? עד לא מזמן לא שאלתי את עצמי השאלות כאלה בכלל. כנראה שזה עניין של גיל. עוברים את מחסום ה-45 ומתישהו מתחילים לפחד מדברים שקודם לא פחדנו מהם. לא רק שקודם לא פחדנו מהם, אלא שלא היו קיימים בכלל בתודעה. דברים כמו טרמיטים, מחלות (תמיד סופניות כמובן), פחד מלאבד את העבודה, מפלישת חייזרים, פחד שיקרה משהו רע ובלתי הפיך. התחושה היא שבגיל כזה הכל הופך לבלתי הפיך. 

בעיקר אני שואלת מה הולך לקרות עם העבודה של בעלי. לבעלי יש עבודה של מהגר. מה לעשות. במקצועו הוא שחקן ובמאי עם ניסיון עשיר. עם פרסים במדף, אבל גם עם מבטא מאוד עשיר. ובלי קשרים בארץ. ככה זה. ואם ככה, אז, יש לו עבודה של מהגר, עבודה של עולה חדש.הוא קורא. קורא מוני מים בחברה שמעניקה שרותים מוניציפליים לתאגיד המים, הוא איש שטח. כלומר, עובד בחברה אחת בתוך שרשרת ההפרטה. אבל, זה לא העניין שבגללו אני שואלת מה יקרה לעבודה שלו, אלא בגלל שעוד מעט כל מוני המים יהיו אלקטרוניים. מוני המים יהיו כאלה שישלחו את הנתונים הישר ללווין ול- GPS והחברה תקבל אותם ללא מגע יד אדם. סוג של Waze, אבל בלי פקקים. אבל אולי אין הרבה מה לדאוג ואפשר להפוך לפרילנס, לא? פשוט להתמקם איפשהו ביקום של המקצועות החופשיים. 

הפתרון של להפוך לפרילנס מפתה בצד אחד, ומצד שני הפרילנסריות משאירה את האדם חשוף ובלתי מוגן. אני אומרת את זה מתוך ניסיון, הייתי פרילנס כל חיי חוץ מבשלוש השנים האחרונות. כפרילנס יש לך מצד אחד את החופש היקר והרצוי, אבל מצד שני העונש (הקבוע בחוק) על היותך עצמאי. בעצם, כנראה שאני שואלת האם הגענו לדרך ללא מוצא. ואם כן הגענו, אז מה עושים. 

המדריך לחרדתית הבשלה עוד לא נכתב, אז אין לי הדרכה בנושא. אני מתעפיית מספרים על עזרה עצמית ועל פיתוח אישי. חוצמזה, בדרך כלל ספרים כאלה מיועדים לאדם הצעיר והפרודוקטיבי ולא לאישה חרדתית בגיל המעבר.

בגיל המעבר יש יתרונות וחסרונות. יתרון בולט הוא שפתאום דעתם של אחרים - למשל על המראה שלך, על אמירות שלך או על איך ומה את עושה- פחות נוגעות. בעצם לא רלוונטיות. יש איזשהו ביטחון עצמי נוסף שלא היה קודם. פחות רגשי אשמה. יתרון נוסף הוא היכולת לשאול שאלות שקודם לא היית מעלה על דעתך. ככה החיים מעניינים יותר. זה בעצם גם יתרון וגם חסרון. "הבנת יתר" אני קוראת לזה. זה כשמבינים יותר מדי. מבינים מצבים, אנשים, תהליכים. אז מצד אחד זה cool, אבל מצד שני זה מלחיץ, מדכא ומוריד מההנאה הכללית. והסטרס עלול ל הפוך לסטרס כרוני, הרי כפי שאמרתי קודם, בגיל הזה הכל הופך לבלתי הפיך. 

ואני, אני שרק ילדה רוצה להיות, אני שאף פעם לא לקחתי את עצמי ברצינות יתר, רק שטותית אני רוצה להיות ולצחוק מדברים מפגרים, פתאום מוצאת את עצמי בעולם שמצפה ממני להפגנת חשיבות עצמית. איזה חשיבות עצמית ואיזה נעליים? 

אם לחזור למדריך לחרדתית הבשלה, הגיע הזמן לכתוב אותו. הרבה נאמר על גיל המעבר, הרוב על ידי רופאים. אבל מכיוון שגיל המעבר זה לא מחלה, אלא רק גיל, מעבר, נראה לי שאשבור את קשר השתיקה של בנות גיל המעבר וארים את הכפפה. נשאיר את הרופאים עם הרפואה ונראה מה יש לבחורה לומר. לפחות אנחנו בעידן כזה שבו נשים חיות מספיק שנים בשביל לחוות את גיל המעבר. ולספר עליו.

המשך יבוא.