עידן התמימות

הגיוני היה להניח שבגילה של החרדתית (הבשלה) עידן התמימות כבר היה תם.

לא, זה לא המקרה. אבל לא מדובר על תמימות של ילדונת, אלא על תמימות של מבוגרונת. עם הזמן, הבשלה כבר הבינה שאין כזה דבר "מריטוקרטיה", אלא שיש קשרים. וכן, הבינה שיש כזה דבר "מזל", ולא הכל תלוי בכמה מאמץ ורצון יש לבן אדם. אם פעם חשבה שהמאמץ משתלם, היום היא יודעה שמה שיש זה או מזל או קשרים.

ההבדלים בין התמימות של הילדונת לבין התמימות של המבוגרונת נובעים בעיקר מרצון הבשלה שלא להפוך לזקנה נרגנית. טוב, אולי נרגנית תמיד הייתה. אבל זקנה! אז נכון, זו לא התמימות הרעננה ההיא שקשורה באמונה שהכל טוב ויפה, אלא תמימות דכאונית שקשורה בסאבטקסט של האמרה שהכל דבש.

ולמה בעצם ש-"הכל דבש" לא יהיה בדיוק כמו "הכל טוב ויפה"?

אם לומר את האמת, הכל בחיים תלוי באוטוסוגסטיה. הרי המוח תופס רק את מה שהוא חושב שהוא רואה, שהוא שומע, שהוא חש. והבשלה יכולה לחנך את עצמה להאמין לכל דבר. כמעט.

אם פעם התמימות שלה היתה מוגבלת, בתוך גבולותיה הטבעיים, היום תמימותה היא בלתי מוגבלת. כמעט. מתוך הגבולות המורחבים של התמימות, החרדתית הבשלה יכולה לנצל אותה כדי לקבע ולתרץ את כל מצבי הרוח של גיל המעבר. למשל, אם יש לה מצב רוח רע, תאמין בתמימות שלדוגמנית המצולמת בעיתון יש כזה עור חלק, שיער ועיניים מושלמים, למרות היותה בת 45. הבשלה תגיד לעצמה "המאמץ שלה השתלם" ותתעלם מהפוטו שופ. פשוט תאמין במריטוקרטיה, ותבכה על זה שהפסיקה להתאמן. אבל, אם מצב הרוח שלה טוב, מיד תבטל במוחה את מה שעיניה רואות ותתייחס אל אותה התמונה, למשל, כאל שקר מניפולטיבי שמטרותיו לגרום לצרכנות עיוורת ותמימה. ככה שהתמימות שלה גמישה, פרגמטית ושירותית.

תמים יכול להיות "נותן אמון בצורה עיוורת וחסרת תחכום, פתי", וגם יכול הליות "שלם, מלא".

אההה, הבשלה אוהבת רב משמעויות! על פי ויקיציטוט, ויליאם בטלר ייטס אמר "לתמימים וליפים אין כל אויבים מלבד הזמן". אולי זה נכון? על כל פנים, משפטו של ייטס פחות מטריד מ"תמימות היא כמו מצורע טיפש שאיבד את קולו, ונודד בעולם ללא כל כוונה להרע ".של גרהם גרין.  

על פי ויקיפדיה, תמימות הוא מושג המאפין אנשים שאינם מחפשים רוע, ואינם מתוחכמים, אלא חיים בפשטות. יופי, אז עכשיו שהיא לא כל כך תמימה היא פתאום רעה ומתוחכמת! לא...מה פתאום, הרי היא יכולה לחנך את עצמה להאמין כמעט לכל דבר. רגע...ולחשוב ככה זה לא לחשוב בתמימות? אכן, ניסיון חיים יכול להרוס קצת את התמימות, אבל גם יכול להוביל אותנו אליה בחזרה.

זהירות, דלת עם תודעה מעמדית

  

דלתות מסתובבות הן פרופלורים אפוקליפטיים. בעיקר דלתות שמסתובבות לבד בעצמן, בקצב שלהן, דלתות רובוטיות כאלה. דוגמה טובה היא הדלת המסתובבת שבשער עופר בגרנד קניון בבאר שבע. היא זזה בעצמה, לא חשוב אם החרדתית שלנו רוצה להסתובב מהר או לאט, הדלת בשלה. כאילו יש לה מודעות עצמית ולוקחת אחריות על עצמה. כאילו מתכננת הפיכה לכיבוש שלטון הבורגנות. במקרים כאלה הייתי מציעה להציב שילוט הזהרה בכניסה לקניון: "זהירות, דלת עם תודעה מעמדית".

בשביל control freak כמו החרדתית הבשלה זה לא פשוט שהדלת זזה בעצמה. אבל לפחות יש צד חיובי, שגם לאנשים האחרים שנכנסים לפניה או אחריה אין שליטה, כולם נסחבים באותו קצב, ככה נחסכים ויכוחים מיותרים ואי נוחות לגבי קצב הסיבוב. גם דלתות שנפתחות בעצמן בצורה אוטומטית יכולות להיות מאתגרות לעיתים.  

האוטומציה מתפשטת בחיי החרדתית. בעצם בחיי כולנו. המכונית האוטומטית, למשל, היא מחליטה בעצמה מתי טוב לה להעביר הילוך. רוב הפעמים המכונית לא בדיוק מעבירה הילוך בתזמון שבו הנהגת הבשלה הייתה מעבירה. למשל, הבשלה הייתה מעבירה הילוך לנמוך יותר לפני הגבעה (בשביל לתת כוח למנוע על מנת לעלות בכיף) המכונית האוטומטית הנוכחית שלה דווקא מעבירה הילוך בדיוק אחרי הגיבעה (שזה מתי שהמכונית שמה לב שלמנוע דרוש כוח) נכון, יש מי יגיד שלא כל מכונית תגיב ככה. נכון, המכונית הקודמת של הבשלה הבינה שאם הנהגת נותנת מכת גז, זה סימן לכך שהיא חייבת להעביר הילוך לנמוך יותר, כי הנהגת יוצאת לעקיפה למשל, אז המכונית הגיבה בהתאם.

זה מוכיח בדיוק את הבעיה, כל מכונית עם האופי שלה. אז, אנחנו מדברים על מכונית אוטומטית או על מכונית בעלת אופי? ממתי צריך שלמכוניות יהיה אופי? לא מספיק שלבני האדם יש אופי להתמודד איתו? למה להעתיק את המורכבות של היחסים בין בני האדם לעצמם ליחסים בין בני אדם למכוניות, דלתות, ושאר מרעין בישין?  

זהו, מכונות הולכות ומחליפות בני אדם. כבר דיברתי כאן על הרובוטים שיקחו חלקים גדולים בחיינו, הם יהיו לנו למטפלים, ואולי בעתיד גם יהיו לנו לבני או לבנות זוג, כמו בסרט איש המאתיים. או, אולי יהיו לנ כמו השד מהבקבוק, כמו הגולם שקם על יוצרו. זה אומר שהקשרים שלנו עם הטכנולוגיה מתחילים להסתבך? לא שיש לנו ברירה, אנחנו נבין את יחסינו עם הטכנולוגיה כפי שאנחנו מבינים יחסים בין בני אדם. הרי זו הסכמה המנטלית שלנו. יחסים הם יחסים. אז, כן, הבשלה מקיימת יחסים עם דלת ועם מכונית. גם אם עבור הדלת אין כאן יחסים, בשביל החרדתית הבשלה יש, לכן יש יחסים במשוואה. לכם אין יחסים עם ווטסאפ? לחרדתית דווקא יש. בכל שיחת ווטסאפ היא מקיימת יחסים בשני רבדים. ברובד האחד מתקיימים היחסים בין הבשלה לבין האדם שבצד השני. ברובד האחר יש יחסים בין הבשלה לבין הווטסאפ עצמו. סוג של מטה-יחסים. תן-קח. צורך-מענה. רצון-סיפוק. שרות-הכרת תודה. לעדכן את ווטסאפ זה כמו להאכיל אותו?

"מכונות הפרסים עבדו עלינו כל החיים". האם ראיתם את הכותרת הזאת? התגלה לא מזמן שמכונות הפרסים האלה שיש בהן מנוף להרים בובות פרווה קטנות מתוכננות כך שהבובה כמעט תמיד תיפול, גם אם נצליח לתפוס אותה. מה שמעניין כאן היא הכותרת: "מכונות הפרסים עבדו עלינו". לא בני האדם המתכננים הם אלה העובדים עלינו, אלא המכונות. בתוך הכתבה יש נגיעה לבעלי המכונות, אבל לא בכותרת שלה. זה מייצג משהו.

אני אומרת שכפי שמרכס פיתח פעם את תיאורית הפטישיזם של הסחורה, נראה לי היום אפשר לדבר על הפטישיזם של המכונות. היחסים בין בני האדם מתווכים, היחסים הם אמצעיים.

קיצור תולדות הפטישיזם של הסחורה: בשוק מתקיים סחר חליפין בין סחורות, כאילו שהסחורות עצמן מקיימות יחסים חברתיים ולא בני האדם (וכך מוסתר היסוד האמיתי של ערך), בשוק סחורות מוחלפות עם מוצרים אחרים, כאילו היו אלה יחסים חברתיים, בעוד אנשים אינם קשורים ישירות עם אנשים, אלא עם דברים. 
יחסים בין בני אדם הוחפצו. האדם אשר יקנה חלב בסופרמרקט אינו קשור לרפתן, אלא רק לחלב ומחירו. הכסף של אותו האדם שקונה חלב קשור לקרטון החלב. כך, בצורה מקבילה, הבשלה אינה קשורה ישירות לאדם בצד השני של הווטסאפ, אלא לאפליקציה. כנ"ל האדם בצד השני של הווטסאפ. טלפון לטלפון, אפליקציה לאפליקציה. הרובוט העתידי שיטפל בי יהיה קשור למערכת האוטומטית של הוצאת תרופות בקופת החולים, כך אני לא אהיה קשורה לרופא, אלא למכונה. גם אם עדיין יש "אני" ויש "רופא" מאחורי החפצים, לא נראה אותם, היחסים יוחפצו כמעט לחלוטין. או שאולי לא. ימים יגידו.

מכונות היו מאז ומתמיד בקשר עם בני אנוש, ככלים, כמכשירים, כהרחבה של האדם וכמכונות עצמיות הנתונות למניפולציה על ידי האדם. אבל בעידן שבו בני אדם תלויים יותר ויותר בטכנולוגיה, ובו המכונות הופכות לאוטונומיות יותר ויותר, יכול להיות שהרעיון של דלתות מסתובבות עם תודעה מעמדית אינו לגמרי הבנייה של המוח הקודח של החרדתית.

גיל ה-IT-בגרות

This is IT

כמו בגיל ההתבגרות, גם עכשיו פתאום אני שונאת להתקלח ורק רוצה לישון. זה גיל ה-"IT-בגרות". This is it. Ces't la vie. ככה אני, כנראה שלא כולן מגיעות לגיל ה-IT-בגרות כמוני, הולכת ל-For ever 21 ומשוכנעות ששם החנות הומצא בהשראתי, כי בא לי 'גינס קרוע, גם אם עכשיו צריכה בשתי מידות גדול יותר ממה שהייתי רגילה ללבוש.

האמת היא שלא אכפת לי איך אני נראית, מה שכן אכפת לי הוא להיות בשליטה. אם לשקול חמיש קילו יותר מהרגיל, עדיף לי שזה יהיה לאור ארוחות דשנות שאכלתי ביודעין, ולא בעקבות כך שחילוף חומרים שלי החליט לצאת לפנסיה מוקדמת.

לפני כמה ימים ראיתי בעיתון כתבה על תחרות "מיס סבתא" בברזיל. כל אחת שם עם גוף של דוגמנית, אז אם צריך להיות סבתא כדי להראות ככה, יש למה לחכות.  

אהההה, חילוף החומרים האבוד שלי! הוא החליף לי את כל החומרים למחשבה ואז הלך, החצוף! חילוף חומרים, עלק!

עם הגיל גיליתי שהזמן הטוב ביותר להרהר על דברים ולעשות מדיטציה הוא זמן הנהיגה במכונית. כשנוהגים לבד באוטו הקשב מסוגל להתפצל לשתיים, כך שאת סופר מרוכזת בנהיגה בצד אחד, אבל בו זמנית את גם סופר מהרהרת לעומק על כל מיני דברים. ככה קרה לי היום בזמן שנהגתי לפגישה. אחרי שתיקנתי את העולם מספר פעמים הגעתי ליעד עם התשובה. לא המשקל העודף שהתאסף לי פתאום הוא מה שמטריד אותי, אלא השליטה שנאבדה לי. דווקא ציפיתי שעם הגיל השליטה בחיים תגדל ולא תפחת. "משהו קורה לך שאינו בשליטתך אם אינך יודעת כיצד לשלוט בו", הכריז משפט מתוך כתבה על גיל המעבר שקראתי ברשת, משפט מה זה חכם, גם אם לוקה ביתירות (Redundancy), הדבר פשוט, צריך רק ללמוד לשלוט במה שקורה לי.

אבל מה קורה לי?

"IT". זה מה שקורה לי. אני קוראת לו "IT". אז לפני שאני מתחילה לקחת וורבנה רפואית לאיזון בלוטת האדרנל, אנג'ליקה סינית להגברת זרימת הדם, או שיח אברהם להגברת פעילות הקולטנים של דופמין במוח, כדאי שאקבל שאני פשוט בגיל ה-IT-בגרות ולחיות עם זה בשלום.

בגיל ה- IT-בגרות יש Itchiness (גירוד, עצבנות, או אי נוחות),  ITerate (חזרתיות), sItem (סוגיות) , ו-Itemization (הִתפָּרְטוּת), בצורותיהם הקיצוניות. אבל יותר מכל יש את ה-"IT" TselfI, שעליו צריך לדעת לשלוט, והשיטה הכי טובה לשלוט בו היא ההתנהגות ה-Let IT be או ה-just drop IT. בשפת הניהול, משהו כמו סגנון ניהול Laissez faire.

בדרך כלל אני לא בעד להתעלם ממה שמטריד בתקווה שיעלם, אבל במקרה הזה גיליתי שאם חיים ונותנים ל-IT לחיות, אז הכל בסדר. ובכלל, מה רע בלהיות קצת ITinerant (נודדת, נוסעת ממקום למקום, הרי בגיל המעבר עוברים מפה לשם...)? בסך הכל זה מאפשר להכיר מקומות חדשים. לא? אין לשכוח שגיל ה-IT התארך בעקבות תוחלת החיים, אז לחיות בשלום איתו הוא הרעיון הכי טוב לאריכות ימים טובים.  

איזו גברת? זאת עם התיק?

והנה הבשלה בכניסה לקניון, פותחת את התיק לבדיקה מול המאבטח, צופה בו ממשש את תיקה עם הידיים שלו, בזמן שעם העיניים -שמתפקדות כמו טילים מונחי לייזר- הוא מתמקד בחזייה בצבע בז' שהיא נושאת בתוך התיק כבר שלושה ימים. היא לוקחת את החזיה בתור דוגמא, במקרה שתעבור בחנות ההלבשה התחתונה האהובה עליה, כך שתוכל לקנות חזיה אחת נוספת רק מתוך השוואה עם זו שמהווה דוגמה, מבלי למדוד דבר. בניגוד למאבטח -שלאחר שהביט בחזיה שאל אותה במבט עמוק אל תוך עיניה, "הגברת נושאת נשק?"- התיק סובל הכל.

הבשלה הופכת להיות יותר ויותר יעילה עם השנים. אין מצב שתלך במיוחד לחנות החזיות. הכל על הדרך.

הביטוי "עבור הכיס של האדון והתיק של הגברת" לא הומצא סתם כך. עם השנים הכיס של האדון מתפקד כסניף של התיק של הגברת. אם יוצא שהיא ובעלה הולכים לבקר חברים קרובים, אז היא לא תקח את כל התיק, הרי שפתון הלחות שלה והנייד נכנסים בנוחיות בכיס של האדון. במקרים מסוימים לא רק הכיס של האדון עובד כסניף לגברת, אלא האדון במלואו. אם יצאו לטייל, תיקה ילך איתה, אבל יעובר לכתף של האדון אחרי שלושה בלוקים.

השינויים המתרחשים אצל נשים בתרום גיל המעבר ובגיל המעבר נצפים לא פעם גם בגודל של התיק, שגדל עם הגיל. יש דברים שנשים לוקחות בתיק מגיל הנעורים ועד למוות, כמו המפתחות. דברים אחרים, כגון מגבונים לחים, מגיעים לעתים קרובות יחד עם הילדים, וכמוהם, נשארים לנצח. המגבונים הלחים מתאפיינים ביכולת שלהם לחשוף מידע, משהו כמו "אמור לי מה מגבוניך הלחים ואומר לך מי אתה". יתר על כן, ידוע כי התיק של הבשלה הוא אובייקט ציבורי עבור בנותיה, מספיקה הססמה "תוכלי לקחת לי את זה, mum?" והרוכסן תמיד פתוח בפניהן. אם הכיס של האדון הוא סניף של התיק של הגברת, התיק של הגברת הוא סניף לבנותיה.

גודלו של התיק הוא אחד הפרמטרים הגלויים לאומדן השינויים שבגיל המעבר. תיק צד קטן לצעירונת ותיק גדול ממדים למבוגרת. הצעירה מלווה במפתחות של הבית ואולי גם בחבילה קטנה של טישו. המבוגרת, בבקבוק של מים מינרלים, במשקפי קריאה, משקפי ראייה מרחוק, משקפי שמש. בשלושה עטי כדור, במקרה שאחד לא יעבוד. במפתחות של הרכב, של הבית, של תיבת הדואר, של המחסן, של הכניסה מהגינה, של הבית של אמה, ולפעמים של הבית של חמותה, ובמקרים מסוימים גם של ביתו של הגרוש. ביומן, במטען לטלפון נייד, בשפתון חמאת קקאו, בכמה זוגות עגילים, מראה, כמה זכרונות בצורה של חפצים שונים ומשונים, בפתקים קטנים עם טלפונים, פתקים קטנים עם כתובות, פתקים קטנים עם הוראות למטלות שונות, ברשימת מכולת. בכרטיס הגרלה ישן של לוטו ובעוד אחד חדש. בקופסה קטנה המכילה שבעה דיסק און קי. בארנק לכסף, ארנק לכרטיסים, ארנק קטן למטבעות, תמונות דרכון שלה, של בעלה וילדיה משנים שונות. במברשת שיער ואבזם, שלא השתמשה בהם שנים. בנייר טואלט ובהתאם לגיל, גם בפדים. בקרם ידיים. במסטיק וסוכריות. בשוקולדים מיניאטורים מרשת קפה ארומה. במגבונים לחים. בחורף, במטרייה טלסקופית קטנה ובצעיף קשור לרצועת התיק. בשקיות קטנות של מלח לטיפול בירידה של לחץ דם, בשקיות של סוכר להיפוגליקמיה, בנורופן ג'ל למיגרנה, בכדורים ויטמין B12 למציצה לעייפות, בסוכריות למציצה לכאבי גרון. בחבילה של פלסטרים, בג'ל אנטיבקטריאלי. בנייר טישו בגדלים שונים. בחזית הדוגמא בצבע בז'.

זהו תיק השקעות ריאלי ביותר. ניהול התיק באחריות המלאה של הבשלה. לדוגמא, היא יודעת -מהניסיון- שלבקש ממישהו להוציא משהו מתוך התיק שלה הוא לחשוף את אדם זה למשימה בלתי אפשרית, ואלא אם כן מדובר כאן בטום קרוז, אין סיכוי שיסיים את זה בהצלחה. בעלי בתי המלון שבהם יש שלטים המכריזים ש-"המקום אינו אחראי להחפציך האישיים" הבינו את הדברים כהלכה. מה שברור הוא שאם מישהו יגיד לבשלה ש-"הזיכרון הוא התיק של הזקנה, ואותו יש צורך למלא" לא יודע כלל על מה הוא מדבר.

*אהבת את הפוסט של השבוע? תעשי לייק ותשתפי בפייסבוק.

החרדתית בארץ הפראוּת

לטוב ולרע, החרדתית הבשלה מאמינה בסינכרוניזציה. ביום רביעי השבוע היא קיימה שיחה עם נציג של בנק לאומי בשעות הבוקר -שבה הוא הציע לה להצטרף לאיזשהו שרות- ובאותו יום בשעות אחר הצהריים היא צפתה בתכנית "הכל כלול" -שבה דיברו על איך נציגים נבזיים של חברות נבזיות עובדים על קשישים בטלפון ומוציאים מהם את פרטי כרטיס האשראי בשביל לחייב אותם בלי סוף אחר כך בסכומי עתק-.

סינכרוניזציות מושלמות מסוג זה נתפסות אצל החרדתית כמעט תמיד כהוכחה למוחשות חששותיה. 

השיחה של הבוקר התנהלה בערך ככה: 

נציג בעל קול רדיופוני, שהציג עצמו כ"טל" מ-"בנק לאומי" אמר: אני רוצה לצרף אותך למייל הירוק, אם את מעוניינת...החרדתית (שבינתיים מבינה את צמד המילים "מייל ירוק" כמשהו דומה ל-"עלה ירוק" –הם מדברים מהר הנציגים האלה- ותופסת את הנציג עצמו כ"נציג מדומה" של בנק לאומי) השיבה: כן...הנציג המשיך: רק כדי לאמת את הפרטים, מספר החשבון שלך מתחיל ב- 01, איך זה ממשיך בבקשה?...החרדתית (שמהססת כי היא משוכנעת -כמעט עד הסוף- שזה אכן נציג "מדומה" ושהוא רק רוצה להוציא ממנה את מספר חשבון הבנק, מי יודע עבור איזה מזימה נבזית) אמרה: אה....רגע....(ובסף דווקא מנדבת את המידע ומשלימה את מספר חשבון הבנק שלה).

צפיית התכנית אחר הצהריים התנהלה בערך ככה:

החרדתית רואה את הכתבה על עושק הזקנים ומקבלת זריקת אדרנלין על המקום. כל החששות שלה מהשיחה של הבוקר כנראה נכונות! היא רצה לעמוד האינטרנט של בנק לאומי וחופרת באתר בחיפוש אחר משהו שישמע כמו "עלה ירוק". תוך כדי שנשימתה נעשית כבדה...היא ממשיכה לחפור באתר ללא הצלחה...עד ש...הנה! יש שם כותרת "שרותים דיגיטלים"...היא נכנסת לשם בקליק...אהההה, יש סימן הצטרפות לשרות "מייל ירוק"! החיים יפים.

בהתאם לאיזשהו מדריך אינטרנטי למאבק נגד חרדה, החרדתית הבשלה שתלה פסיפלורה בגינת ביתה. על פי מחבר המדריך, פסיפלורה ממומלצת למאבק נגד חרדה. מכיוון שהצמח עדיין לא נותן פירות, לא נותר לה אלא ללכת ישר לצעד הבא שמופיע במדריך: "ההרפיה". לפי הוויקיפדיה, שכידוע יודעת הכל, הרפיה היא: "ביטול האחיזה בשריר או בכל חומר מוצק מתוח ומתן אפשרות לו להחלש שוב ולחזור למצבו הקודם". יופי. רק שאצל החרדתית הבשלה לא קיים מצב קודם שאינו מתוח. ככה שלחזור למצב הקודם, לסוג של נזילות כנראה, זה בעצם ליצור מצב חדש שלא היה קיים קודם לכן. מצב חדש שלא היה קיים קודם לכן יכול לעורר חרדה, ולמרות החרדתית דווקא אוהבת שינויים, היא אוהבת אותם בגבול הטעם הטוב. 

בנוסף, אם לדבר על שרישים מוצקים, דווקא המצב הקודם היה הרבה יותר מוצק מהמצב הנוכחי. על פניו נראה שההגדרה השניה להרפיה יותר מתאימה לה: "(עוף) הרפיה דרום אמריקאית, סוג הכולל מין יחיד של עיט עצום ממדים." אכן, השלושה הקילו האלה שהתאספו לה למשקל גופה בחצי השנה האחרונה גורמים לה להרגיש עצומת ממדים, היא גם מחשיבה עצמה "מין יחיד במינו" מאז ומתמיד, היא אוהבת עוף, ולגבי דרום אמריקאית אין וויכוח.




פתאום, אתר בשם "בקלי קלות" מושך את תשומת ליבה של החרדתית הבשלה בחיפושיה ברשת אחר המאבק במושלם נגד תופעת החרדה. בכותרת, מנהלי התוכן כבר עשו את הקישור הנדרש בין גיל המעבר לבין החרדה. הנה! באמת בקלי קלות! כתוב שם שחור על גבי לבן שלמרות שהחרדה יכולה להופיע בכל גיל היא נפוצה יותר מגיל 46. הסיבות להעצמת החרדה, על פי האתר, הן סיגריות (לא אצלה), יותר מדי קפאין (גם לא אצלה), אלכוהול (ממש לא), כדורים נוגדי דיכאון (לא!), כדורים להורדה במשקל (לא! לא!), תזונה דלה (לא! לא! לא!), לאכול בצורה אנרכית (מה?!?).


אין ספק שחייבת להיות סיבה אחרת עבור הבשלה. אין מצב שלחרדה של החרדתית הבשלה אין כפתור התנעה הנראה לעין. פתאום בבת אחת, ברגע של סינכרוניזציה מושלמת, זיכרון החרדתית מוציא ממחסן מוחה את המשפט הבא: "פחד! מורשת זו היא נחלת הכלל בארץ הפרא, אין יצור שיכול להימנע ממנו או להחליפו בנזיד עדשים" (ג'ק לונדון, מתוך "פנג הלבן")
בטח, אין פלא שבארץ הפרא שבה החרדתית הבשלה מתגוררת היא מרגישה כל מיני רגשות משונים. ולמרות שג'ק אמר שאין אפשרות להחליף את החרדה בנזיד עדשים, הפעם החרדתית הבשלה מוכנה לנסות. לפעמים כל העניין הוא להסתכל על הדברים בעדשה חדשה, לא ככה?


* אהבת את הפוסט? עשי ליק ן\או שתפי בפיייסבוק.

יש פה רובוט מבת ים?

 הרגע המכונן הזה שבו החרדתית הבשלה שואלת את הבת שלה, בת ה-18, איך יודעים אם כולם ראו את ההודעה שפרסמה בקבוצת הווטסאפ, או איך מעתיקים מספר טלפון מאנשי הקשר להודעה יוצאת. אההה, טכנולוגיה! הדבר הזה שמקל על חיינו!

המכונות שולטות על חיינו. צריך להכיר בזה. אם בשנות ה-70 של המאה הקודמת פחדנו שהמכונות ישלטו על חיינו, והעלינו בדמיוננו שרובוטים דמויי אדם ישלטו על האנושות, ויהרגו בחניקה, בידיהם הרובוטיות ועיניים אדומות של מצלמה אניפרה אדום, את כל מי שימרוד בהם, היום אנחנו בטוחים שניצלנו.

אז זהו שלא, המכונות שולטות על חיינו. אבל הן לא כל כך תמימות בכדי להפחיד אותנו עם עיניים אדומות ומפחידות ולחנוק אותנו עם ידיים רובוטיות. הן שולטות בנו בעדינות, כמעט בצורה בלתי נרגשת, ואנחנו מתבשלים כאן כמו הצפרדע בסיר המים הרותחים במשל הצפרדע בסיר המים הרותחים.

למשל, טבלאות הערכה ממוחשבות, המכילות ממוצעים על גבי ממוצעים של תוצאות מעבדה, שולטות על הנורמליות של תוצאות המעבדה שלי, והכל כמעט ללא מגע יד אדם. ההערכה של הנורמליות שלי היא פלט של מכונה שמחליטה אם אני בסדר, ואם הורמון ה-TSH מאוזנת ביחס לממוצעים הממוחשבים, אז גן עדן. אם המכונה מעריכה אותי כבסדר, אז מי אני שאגיד שאני לא בסדר? אין מצב להפר את הכללים, או לערער את שמחתה של הרופאה מול תוצאות המעבדה הבסדר שלי. התוצאות-פלט-מכונה-ללא מגע יד אדם ולא הסימנים הקליניים שלי הן אלה המראות שהרופאה עשתה את עבודתה כמו שצריך כשרשמה לי את הכדור התורני. לסימנים הקליניים שלי אין מקום, אפילו לא הסימן הזה של עיינים האדומות ומפחידות שתקועות דווקא בפרצוף שלי ומביטות על הרופאה במבט שמזכיר רובוטית רוצחת של שנות ה-70. זה סימן קליני שבכלל אינו נחשב.

אם לחזור לווטסאפ, מה זה הדבר הזה של להשתמש בהודעת ווטסאפ בשביל לסכם מועד לשיחת טלפון? עכשיו אני צריכה להמתין בשקט עד שיחת הטלפון? איזה שקט ואיזה נעליים?! אולי תקדם לי קצת מידע? על מה השיחה? נו...אני נכנסת לחרדות. לא בשביל זה המציאו את הווטסאפ. החרדתית אולי לעיתים בשלה (כמו הצפרדע) אבל היא לרוב חרדתית.

RI-MAN

אם לחזור לרובוטים, אז "RI-MAN" הינו רובוט רך, כולו עטוף בסיליקון, מצויד בשמונה חיישנים שמאפשרים לו לנוע בתנועות נשלטות באופן כזה שלא יזיק לאדם, כולל זיהוי קול, ריח ופנים. כפי שמוצג, הוא יוכל בעתיד לקיים אינטראקציה מוצלחת עם בני אנוש, וכבר נחשב כתחליף ראוי למטפל לגיל השלישי. על זה אני אומרת, לפחות תהיה הלימה בין הגינה עם הדשא הסינטטי לבין המטפל הסינטטי, מה שכנראה ימנע ממני כל דיסוננס קוגניטיבי שעלול לצוץ לי בעתיד. שלא נדבר על ה-"Robo Thespian" , שם עם מנגינה דומה ל-","Homo Sapiens כנראה שלא במקרה, רובוט המחליף שחקן דרמטי, ואף סטנדפיסט, מחברה בשם Engineered Arts. ועל זה אני אומרת, טוב שעזבתי את מקצוע המשחק בזמן.

Robo Thespian

ומי בכלל מגיעה לגיל חמישים בהליכה הלוך ושוב?

יש מי שמגיע לגיל חמישים ואז אומר לך: 

"כשאת הולכת אני כבר הלכתי וחזרתי פעמיים!" את זה בחיים אני לא אגיד. מה אני? פקידת שליחויות? כמה פעמים אני צריכה ללכת ולחזור? מה, החיים הם בירוקרטיה וובריאנית? יתר על כן, אני מסרבת להיות במצב של חזרה, כאילו כבר חזרתי מהכל והכל כבר מאחוריי. זה כמו מי שמסיים תגובה פוליטית חריפה בפייסבוק באמרה: "ברכות". "ברכות !??!"

מכר בן 81 אמר לבעלי לפני כמה ימים:
"אדם הופך לזקן כאשר הוא מסתכל רק לאחור, ואני מסתכל רק קדימה, על מה שאני הולך לעשות מחר". 
אני דווקא נוטה להסתכל קצת לאחור, במיוחד על רגעי הרוח והגשם. אבל, לא שוכחת את מה שדודתי אנג'לה היתה אומרת: "חודשי דצמבר - ינואר גשומים וסוערים מייצרים את פרחי מרץ", וגם "בעוד מאה שנים בכל מקרה כולנו נהיה קירחים".

אני מאמינה שטוב יותר לכנס את השנים מאשר לשחרר אותן. במילים אחרות, עדיף להיכנס בשנים מאשר לפרוש מהן. אבל יש לזכור את מה שדודתי תרזה היתה אומרת: "ציפור זקנה, לכלוב אינה נכנכסת". אולי ההסתכלות הרבה לאחור היא הכלוב? 

ויש מי שמגיעה לגיל חמישים ומודדת את עצמה לפי סוג של "ברומטר עיסוקי כמותי". 
כלומר, מדד שמודד עד כמה היא עסוקה. במדד הזה להיות "מאוד עסוקה" הינו סימן לשיא הפריחה (כלומר, אין מה לדאוג), להיות "די עסוק" מעורר כבר התראה צהובה, להיות "עסוקה במידה בינונית" היא התראה כתומה, "מעט עסוקה" שווה להתראה אדומה ו"יש זמן פנוי" זה כבר אזעקה עולה ויורדת. 
אני דווקא איני מודדת את עצמי על פי הברומטר התעסוקתי הכמותי, אלא על פי המשברים שלי, שנמצאים ביחס הפוך ובצורה פרופורציונלית למצב הזמן הפנוי או העסוק: אם היומן מלא, אין מקום למשברים, אבל בזמן שהיומן פנוי הוא מתמלא במשברים. ובכל זאת, אני לא מאמינה שרק בתוך פעילות אדם מייחל לעצמו לחיות מאה שנים, אני רוצה לחיות מאה שנים של זמן פנוי.

ומה זה בכלל הגיל השלישי? 

כי אני תמיד נמצאת בגיל הראשון, ואם אמשיך ככה לעולם לא אגיע לשלישי. אף פעם לא היה לי גיל מסוים יותר מפעם אחת. אני לא יודעת איך להתנהג כמו מישהי בגילי, כי הגיל הזה אף פעם לא היה לי לפני כן. זהו הגיל ה-47 הראשון שלי, וכך יהיה גם כשאגיע לגיל ה-81, שיהיה לי הראשון, אני חושבת. משהו כאן לא מסתדר לי. מה נסגר? זה לא שחיים פעם אחת? ואם הגיל לא נותן זכויות, אז למה למבוגרים מותר להחזיק בגיל שלישי?

בזמן שאני בוהה בחוט שקשרתי לי לאצבע -מי יודע בשביל מה- נזכרת שבלוג הזה נולד כמדריך. אז, אסכם הכל בכמה המלצות:

1. כדאי לי להיכנס בשנים ולא לפרוש מהן.

2. לא לשכוח שתמיד אני נמצאת בגיל הראשון.

3. נולדתי בגיל צעיר מאוד בשביל להזדקן.

4. למעשה, "47" מורכב מארבע 10 מושלמים ועגולים (בתוספת מיסים).

5. בגילי אני חייבת להמציא לי שיטות לשיפור הזיכרון.

*הבלוג מצא חן בעיניך? סמני לייק ושתפי.