דטרמיניזם אקראי

A Game of Chess  by  Sofonisba Anguissola

זה שא. נ., ידידה של הבשלה (שהוא 15 שנים צעיר ממנה), אמר ש"הכל אקראי", היה סימן לכך שהיא חייבת להרהר בהנחותיה הבסיסיות. הבשלה תמיד האמינה בקיום של סדר כלשהו, ביכולת להחליט ולתכנן, בקיום של משמעות. 
למשל, אתמול רשמה בטעות באיזשהו טופס, בריבוע "גיל", שהיא בת "74" במקום בת "47". כמובן ששמה לב לגילה המופלג רק כאשר הפקידה אמרה לה "איזה יופי את נראית לגילך...בעוד 6 שנים תוכלי להתקדם בלי לחכות בתור, שמעת על החוק החדש?". יש דברים שהיא אוהבת לשמוע, על החוק הזה היא לא. גם לא על זה שהפקידה חשבה שהיא בת 74. לרשום "74" לא היה באקראי. כנראה שהתופעה של לדבר הפוך נחשבת לסימפטום של תת פעילות בבלוטת התריס, פעילות בלוטית בלתי מספקת שמלווה אותה כבר קרוב ל-16 שנים. 
כל זה עורר אצלה שאלה קיומית: "אם יקרה ובאמת אני יראה טוב לגילי אחרי גיל 80, אטצרך להראות תעודת זהות לעומדים בתור כדי לעבור?"

ואם לדבר על החוק של אי עמידה בתור, אחרי שהשרה הצביעה נגד העלאת קצבאות הזיקנה, וכולם זעמו על כך, בדיוק אז היא העבירה חוק שהזקנים לא יצטרכו לעמוד בתור. זה אקראי? על פי תיאוריית האקריאות של א.נ., היקום, כדור הארץ, אנחנו, הכל נוצר במהלכים אקראיים, יכול היה להיות כמו שזה עכשיו ויכול היה להיות אחרת. נחמד. 
לעומתו, הבשלה מאמינה בקיומם של יקומים מקבילים. ביקום המקביל לשלנו, והמשופר, השרה דווקא מצביעה בעד העלאת קיצבת הזיקנה. אולי אנחנו בכלל תכנית פיילוט מיועדת ללמידת לקחים לקראת אנושות משופרת? חשבה החרדתית בחרדה. ונגיד שא.נ. צודק, אמרה לעצמה בקול רועד, וכן נוצרנו במהלך אקראי, זה עדיין לא אומר שמהלכינו שלנו הם אקראיים, או שכן?

חוק האי-עמידה בתור יחד עם דחיית הגדלת הקיצבה מעמידים תיזה שעל פיה הזקנים, וההולכים להזדקן (קרי כולם), הם חסרי בינה. אם הבשלה תחשב לבול עץ, היא מעדיפה שזה יהיה מתוך בחירתה שלה ולא באקראי. אומנם היא דיברה כאן על כך שבגילה כבר הבינה שאין מריטוקרטיה אלא רק מזל, ככה שהיא מאמינה באקריאות, אבל יחד עם זאת, לא הייתה רוצה יותר מזל משכל.

רגע, תמיד אמרו שכדאי לשאול שאלות ולהיחשב לטיפש חמש דקות מאשר לא לשאות ולהישאר כסיל, ואמרו גם שאין שאלות טיפשות. אם אין שאלות טיפשות, אז איזה סוג של שאלות שואלים אנשים טיפשים? הם נהיים חכמים בדיוק בזמן לשאול שאלות? ורגע...אם מורה אחד לא יכול ללמד את כל המקצועות, איך מצפים מתלמיד אחד ללמוד את כל המקצועות? ואם כולם חושבים אותו דבר, זה סימן שמישהו לא חושב? לא חושבת. מרבה טיפשוט, מרבה אושר.

החרדתית הלכה סחור, נחזור לעניינינו. אקריאות היא היעדר תבנית וסדר, מצב כאוטי שאינו מונע או מכוון לתכלית כלשהי, ללא מגמה או בחירה מודעת. משהו מקרי, בניגוד למתוכנן. אולי היא צריכה לעשות הבחנה בין אקריאות לאי-צפיות, לצורך השקט הפנימי הדרוש לה כחרדתית טיפוסית. הרי, מה שנראה כאקראי לעיני מישהו אחד יכול להיחשב רחוק מלהיות אקראי בעיני מישהו אחר. זה דומה למתי שאת נופלת ברחוב -בגלל בלטה בולטת ובלתי נראית- ומישהו אומר לך "לאט לאט". בניגוד אליך, ברור לעובר האורח בתפקיד המעיר שלא נפלת באקריאות, הרי נפלת כי הלכת מהר. בואו נסכם שהיא תאמין באקריאות שנוצרת בדרך דטרמיניסטית, כגון במחשב. אחרי הכל, מה שלא הורג אותך, הורג אותך ביקום מקביל, ולהפך.

החי, הדומם, הצומח והג'וק

הבשלה לא צריכה להיות חרדתית בשביל להבין שיש את החי, את הצומח, את הדומם, ואת הג'וק. כל אחד מסוגל להבין את זה. הג'וק היא קטגוריה נפרדת שנועדה לתיקאנים, מקקים, ג'וקים ושאר מרעין בישין. קטגורית הג'וק מכילה מגוון מפלצות שכולם ג'וק. כל המעופפים האלה שמסוגלים להתקל בך ולעשות את הצליל "טָט!" -המאפיין חתיכת בשר קשיח ומעופף שנתקלת בקיר, או שתוקפת אדם- נכנסים בתוך הקטגוריה. עם זאת, החרדתית כבר מספיק בשלה בשביל להתמודד איתה יפה.

הבשלה קראה איפשהו ברשת ש"הסכנה הגדולה ביותר מנוכחותם של ג'וקים בבית היא משאיפת הגללים שלהם". היא יכולה להבין את אלה שאוהבים לשאוף את האדים של כל מני סוגים של טושים מלאי הריח הנעים והמשכר, או את אלה ששואפים להנאתם ריחות של ספרים חדשים וישנים, את השואפים לריאות כל מני עניינים, ואפילו את אלה ששואפים בגאווה את האדים שיוצאים מחיתול בנם\ביתם התינוק\ת הרך\רכה...אבל גללים של ג'וקים? זה כבר מעבר למה שהיא מסוגלת לסלוח לבן אדם.  

הבשלה קראה איפשהו אחר ברשת שמקקים יכולים לשרוד שואה גרעינית: "המקק הממוצע מסוגל לעמוד בקרינה של 6,400 ראד [יחידת מדידה רשמית לחשיפה לקרינה]. המינון הקטלני לבני אדם, לעומת זאת, הוא 500 ראד בלבד... אחת התיאוריות מייחסת את העמידות של המקקים לנשירה השבועית של הזחל, שבמהלכה קצב ההתחלקות של התאים הוא כמחצית מהרגיל. מאחר והקרינה גורמת למרבית המוטציות ב-DNA שמשוכפל – תופעה שמתרחשת בעיקר בתאים מתחלקים – הרי שההאטה של קצב השכפול מגינה על המקקים מפני קרינה. אם יתברר שכך אכן הדבר, יתכן שיצליחו המדענים להציע חלבון דומה לאלה של התיקאן לתאים של בני אדם – שיוכלו לשרוד אף יותר מהמקקים." לידיעה הזו שני צדדים:

        1- Really!? חלבון של תאים של ג'וק אצל הבשלה בתאים?!?! זה לא יקרה.

        2- לשרוד את הג'וק? רגע...מדובר על לשרוד את הג'וק? באמת? ככה בקלות? ללא טראומה? אם כך, יש על         מה לדבר.

זה לא שהחרדתית הבשלה לא שרדה ג'וקים בחייה. שרדה וגם שרדה, ונשארה עם טראומה מזה. הג'וק הראשון שהיא שרדה התהלך לה על הרגל כשקמה יחפה מהמיטה בלילה לשרותים, בהיותה בת 8. זה היה ג'וק אדום ענק, בעל המחושים הארוכים ביותר שראתה –ושתראה- בחייה. ג'וק עם רגליים מלאי קוצים (יותר מטרידים מהקוצים שברגליי הבשלה יום אחד אחרי גילוח). ג'וק עם הליכה גודזיליאנית. ראשו המוסתר, המוגן על ידי מבנה בולט שהוא הקטע הראשון של בית החזה שמר על זוג עיניים בעלי מבט רצחני. זה היה הג'וק הכי לא מבוית שיכול היה להיות. הליכתו המפלצתית של הג'וק על כף רגלה הימינית באה כעונש על כך שהבשלה –אז ילדה- לא הקשיבה בקול הוריה. הם הפצירו בה פעמים חוזרות "לא ללכת יחפה". ילדים, ראו הוזהרתם!

הג'וק השני שהיא שרדה היה השבוע הזה ממש, "ליל הג'וק". החתולים שגרים איתה ישנו בליל הג'וק. הם לא ביצעו את עבודתם כראוי. טיפ: אם תרצו שחתולים ישנו כמו בול עץ, תכניסו ג'וק הביתה. איפה תשע הנשמות כשצריכים אתן? שרויות בשינה עמוקה! בדיוק כמו בעלה של הבשלה.

מה קרה בליל הג'וק? קרה שהחרדתית קמה יחפה לשרותים בפעם הראשונה בשלושים ותשע שנים של טראומת ג'וק. ללא כפכפים על רגליה, מדחיקה כל המחשבה על תיקאנים. היא חשבה: "יחפה? ועם יהיה בדוק ג'וק? ואז: לא יהיה! מעולם לא היה ג'וק בבית הזה! את יכולה לקום יחפה ולצאת מזה כבר!" היא אמרה לעצמה בקולה המשכנע. הכל הלך טוב ויפה עד שג'וק ענק רץ על רצפת השרותים מימין לשמאל, לכיוון הדלת, המסדרון, וחדר השינה שלה. יעדו הסופי של המקק הפעם היה הרגל של המיטה שלה, שם הוא עצר, הסתכל, שקל אופציות, והתחיל לטפס למעלה. הבשלה רצה אחריו עם בקבוק רעל ביד האחת ועם הכפכף של הבת הגדולה –שהגניבה מחדרה-  ביד השניה.

אחרי דקות ארוכות של מבצע צבאי שכלל ניסיונות נואשים להעיר את החתול שישן על מיטתה של החרדתית, נשמע סוף סוף צליל ה- "צָ'ק!" של תנועת הכפכף המהירה והנחושה. חיי הג'וק -המסוגל לשרוד שואה גרעינית- הסתיימו. 

ברגע שצליל הצָ'ק! נשמע באוויר החדר, בעלה של הבשלה פתח את עיניו ואמר בקול סהרורי: "מה קרה?", "שום דבר, רק ג'וק...תחזור לישון", ענתה הבשלה ברגע של ניצחון אישי ונשי, בעודה שוקלת לשנות את שם הבלוג מ- "החרדתית הבשלה" ל-"הגיבורה חסרת הפחד".

אין קרונועי אימים

 

בבוקר נתון של יום ראשון יש משימה שכמעט בלתי אפשרית למלא: להגיע בזמן ליעד בנסיעה ברכבת. גם לעלות ולמצוא מקום לשבת -שלא נגד כיוון הנסיעה- זו משימה לא קלה. והרכבת כמעט תמיד מאחרת, ככה שמפספסים את הרכבת בהחלפה. אבל, האם להגיע מאוחר ליעד זה כמו לפספס את הרכבת? בטח שלא, אתם אומרים. לפספס זה לפספס, ויותר טוב מאוחר מאשר מעולם לא. זה מסוג הדברים שבגיל של הבשלה למוח בא פתאום לדון בהם.

המשפט הזה "לפספס את הרכבת" הוא משפט מעצבן, מעיק, מרגיז, מנגן על העצבים ומקפיץ, אבל קצת יותר טוב מאשר "פספסתי את הרכבת". מה זה "פספסתי את הרכבת" למען השם? אספתי כסף לכרטיס, ארגנתי נסיעה, תכננתי, קמתי, התלבשתי, הכנתי תיק, אולי אפילו התאפרתי, קניתי את הכרטיס, חיכיתי בתחנה, ו....מה? פספסתי? אולי הרכבת היא זו שפספסה אותי? ואולי הרכבת הבאה לוקחת יותר זמן אבל היא פחות צפופה? ואולי דווקא הרווחתי את הרכבת?

הבשלה קראה איפשהו שיש תסמונת כזו: "תסמונת פספוס הרכבת", שזו האמונה שמצב נתון הינו קריטי ובלתי הפיך. נראה לה לפעמים שכולם סובלים מהתסמונת הזאת. גם השלשול החמוד ההוא שעבר על פסי הרכבת בניסיון לתפוס אותה ואיבד את הישבן, אז הוא חזר לקחת את ישבנו בחזרה ואיבד את הראש. מוסר השכל: לא, לא שאין לאבד את הראש בשביל ללכת שבי אחרי איזה ישבן, אלא שאין לאבד את הראש בריצה אחרי הרכבת. טוב, בסדר, גם לא בשביל איזה ישבן.

עוד הפרעה תורדנית כפייתית היא האמונה שהרכבת עוברת רק פעם אחת, או שיש רק רכבת אחת שהיא המיועדת לך. זאת אי הבנה נפוצה. לא שמעתם על הרב קו? ועל לקנות הלוך ושוב? רכבת עוברת הרבה פעמים, רק שהנוסעים מתחלפים. ולפעמים גם זה לא, קרה שהבשלה נתקלה באותו איש ברכבות שונות. חוץ מזה, אפשר לעלות על הרכבת הלא נכונה בטעות, ובכל זאת להגיע ליעד רצוי. לא שיש לתת להזמנויות לעבור לידינו כמו כלום, אבל גם לא לאבד את הראש כמו השלשול.

בנוסף, הבשלה לא רוצה לדכא, אבל רכבת היא סמל של המהפכה התעשייתית, והיום אנחנו בעידן אחר...עידן שבו תורת ההסתברות מובילה את המחשבה. עידן האפשרויות. עידן הפיסיקה הקוונטית. לא נדחפים מאחור על ידי קטר על פס ליניארי, אלא מובילים, הכל פתוח, וכל אחד הוא מוביל. האור במנהרה לא בהכרח בא מהפנס של הרכבת שממול. האור יכול להיות גם גל וגם חלקיק. היום כולנו קרונועים עם יכולת הנעה עצמית. זה טוב, כי רכבת יכולה להיות גם רכבת אימים. זה שכל אחד הוא קרונוע עצמאי לא אומר שאי אפשר להתחבר יחד ולהוביל לאותו כיוון. 

"אדם חכם ואמיץ לא נשכב על הפסים של ההיסטוריה כדי להמתין לרכבת של העתיד שתדרוס אותו", כך אמר כנראה דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר. זה יפה. חוץ מזה, "הדרך היחידה להיות בטוח במאה אחוז שתתפסו רכבת היא לפספס את הרכבת הקודמת", כך אמר כנראה גילברט קית' צ'סטרטון. גם יפה. מה הבשלה רוצה לומר? שיש ברשת הרבה יותר משפטים שקשורים לרכבת בשפה האנגלית מאשר בשפה העברית? אולי כן, אבל גם שצליל של רכבת שדווקא נשמע מרחוק יכול להיות צליל מאוד רומנטי, מרגיע ומלא תקווה. 

אז בשלות יקרות באשר אתן, תשמרו על ישבנכן  כאשר אתן רצות בשביל לא לפספס את הרכבת, פן תיאבדו את ראשכן.

אחד רוצה להיות נהג, לנסוע לעפולה

נושא השינה הינו נושא כואב אצל החרדתית. לדוגמה, היום היא יצאה לחצר להביא כמה לימונים מהעץ ושמה לב שהלימונים הממש בשלים היו על הרצפה. מיד צצו לה משום מקום -כמו מדוזות בחוף הים באשקלון באוגוסט- שאלות קיומיות משמעותיות: האם זה סופו של כל לימון? סופו של כל פרי בשל? סופו שכל דבר שהוא בשל? סופה של הבשלה?

כנראה ששאלות כאלה צצות לה בגלל חוסר השינה. זה ההסבר ההגיוני. "אדם שישן בין ארבע לשש שעות בלילה הופך ללימון", היא דיקלמה לעצמה בעודה עומדת בחצר ובוהה בעץ. היא ראתה בעייני רוחה את המשפט הזה מסתובב בפורמט תמונה בעמודי הפייסבוק של כל מיני אנשים, על רקע תמונה לקוחה מגוגל תמונות.

חתול יכול לבקש לצאת מהחלון הסגור של חדר השינה בשלוש לפנות בוקר, לבקש להיכנס בחזרה בארבע, לצאת שוב בחמש ורבע, ולהיכנס בשש ועשרים...חתול אחר יכול לטפס על השיש במטבח בניסיון לשתות מים מהכוס שנשארה שם בטעות (בחיים הוא לא ישתה מקערת המים היעודית שלו) ולנפץ אותה על רצפת המטבח בארבע לפנות בוקר. חתול נוסף ירצה להיכנס לחדר של אחד הילדים, הוא יתחיל לשרוט את הדלת של החדר של הילד או הילדה בשתיים לפנות בוקר, וימשיך לשרוט את הדלת עד שמישהו יפתח לו.

כן, נכון, אי אפשר לישון עם חתולים. אבל לא זו הסיבה היחידה לחוסר השינה של החרדתית הבשלה. כנראה שהסיבה העיקרית היא החיים עצמם. כן מר נתניהו, גם החרדתית הבשלה חושבת על החיים עצמם. כל חייה היא חיה בביטחון מלא שכשהיא תגיעה לגיל שלה כיום, כבר יהיו מאחוריה כל מיני שאלות קיומיות משמעותיות שקיבלו כבר תשובה הולמת. שאלות כמו "מה ארצה להיות כשאהיה גדולה". לא כך פני הדברים. היום החרדתית הייתה שמחה לקבל תשובה כלשהי לשאלה זו, לפחות תשובה, גם אם לא הולמת.  

"שום דבר לא נגמר עד שזה נגמר" היא אומרת לעצמה בקול. אפילו להפוך ללימון זה עוד לא הסוף, כי בשביל הלימון הספציפי הזה שרק נוצר זאת התחלה. הבשלה לא יודעת מה תרצה להיות כשתהיה גדולה, ואולי לעולם לא תמצא תשובה לשאלה זו. היא אוהבת לשאול ילדים את השאלה הזאת כי היא עדיין מחפשת רעיונות. דווקא תשובה לשאלה "מה היא לא רוצה להיות" כן יש לה. החיים עצמם לפעמים שמים אותה במקום שבו היא לא רוצה להיות, ואז היא שוב לא ישנה. השינה היא המדד האולטימטיבי לטיב המקום בו היא נמצאת באותה תקופה. השינה, או החוסר השינה, הוא גם המניע לחיפוש ולשינוי. אבל למה דווקא השינה?! למה?! למה הדבר החיוני הזה שיכול להפוך אותה לפרח רענן או למפלצת חושך חשוכה?! היא הייתה מסתדרת גם אם המדד היה אורך ציפורני הרגל.

נשים בשלות יקרות, אם גם אתן לא ממש יודעות מה תרצו להיות כשתהיו גדולות, אל דאגה! אם גם אתן לא ישנות בגלל החיים עצמם, אל דאגה! מספיק שתדעו מה לא תרצו להיות בכדי לשנות, להשתנות ולישון! הבלוג הזה מתיימר להיות מדריך, אז בואו נראה, אם מדריך אז מדריך.

טיפים:

1- אם את לא ישנה מספיק בלילה, וזה גורם לכך ששאלות קיומיות משמעותיות צצות לך כמו מדוזות בים של אשקלון באוגוסט, שאלי את עצמך רק שאלה אחת: מה את צריכה לשנות בחייך? עדיף גם לענות.

2- אל תשתי מים אחרי אבטיח. וגם לא יין אחרי מלון.

3- אם את לא מוצאת משהו שצריך לשנות -או שאפשר לשנות- בחייך...אז תשני את עצמך, את האופן שבו את רואה את הדברים. תספרי לעצמך סרט אחר בראש. ואם בסרט מופיע ג'וני דפ, עוד יותר טוב.

4- חצי שעה לפני כל ארוחה תשתי 2 כוסות מים קרים.

5- במידה ואת נסעת לחופשה ואת מתגעגעת לחתולים, שימי שעון מעורר שיצלצל בכל שעה וחצי. כך, תרגישי בבית.

6- הקפידי על אכילת ירקות ופירות, תפני חצי שעה ביום להיות עם עצמך, הקפידי על הליכות פעמיים בשבוע, פעילות גופנית מורידה מתח ומאריכה את תוחלת החיים.

7- אל תקראי מדריכים מלאי טיפים ברשת.

עידן התמימות

הגיוני היה להניח שבגילה של החרדתית (הבשלה) עידן התמימות כבר היה תם.

לא, זה לא המקרה. אבל לא מדובר על תמימות של ילדונת, אלא על תמימות של מבוגרונת. עם הזמן, הבשלה כבר הבינה שאין כזה דבר "מריטוקרטיה", אלא שיש קשרים. וכן, הבינה שיש כזה דבר "מזל", ולא הכל תלוי בכמה מאמץ ורצון יש לבן אדם. אם פעם חשבה שהמאמץ משתלם, היום היא יודעה שמה שיש זה או מזל או קשרים.

ההבדלים בין התמימות של הילדונת לבין התמימות של המבוגרונת נובעים בעיקר מרצון הבשלה שלא להפוך לזקנה נרגנית. טוב, אולי נרגנית תמיד הייתה. אבל זקנה! אז נכון, זו לא התמימות הרעננה ההיא שקשורה באמונה שהכל טוב ויפה, אלא תמימות דכאונית שקשורה בסאבטקסט של האמרה שהכל דבש.

ולמה בעצם ש-"הכל דבש" לא יהיה בדיוק כמו "הכל טוב ויפה"?

אם לומר את האמת, הכל בחיים תלוי באוטוסוגסטיה. הרי המוח תופס רק את מה שהוא חושב שהוא רואה, שהוא שומע, שהוא חש. והבשלה יכולה לחנך את עצמה להאמין לכל דבר. כמעט.

אם פעם התמימות שלה היתה מוגבלת, בתוך גבולותיה הטבעיים, היום תמימותה היא בלתי מוגבלת. כמעט. מתוך הגבולות המורחבים של התמימות, החרדתית הבשלה יכולה לנצל אותה כדי לקבע ולתרץ את כל מצבי הרוח של גיל המעבר. למשל, אם יש לה מצב רוח רע, תאמין בתמימות שלדוגמנית המצולמת בעיתון יש כזה עור חלק, שיער ועיניים מושלמים, למרות היותה בת 45. הבשלה תגיד לעצמה "המאמץ שלה השתלם" ותתעלם מהפוטו שופ. פשוט תאמין במריטוקרטיה, ותבכה על זה שהפסיקה להתאמן. אבל, אם מצב הרוח שלה טוב, מיד תבטל במוחה את מה שעיניה רואות ותתייחס אל אותה התמונה, למשל, כאל שקר מניפולטיבי שמטרותיו לגרום לצרכנות עיוורת ותמימה. ככה שהתמימות שלה גמישה, פרגמטית ושירותית.

תמים יכול להיות "נותן אמון בצורה עיוורת וחסרת תחכום, פתי", וגם יכול הליות "שלם, מלא".

אההה, הבשלה אוהבת רב משמעויות! על פי ויקיציטוט, ויליאם בטלר ייטס אמר "לתמימים וליפים אין כל אויבים מלבד הזמן". אולי זה נכון? על כל פנים, משפטו של ייטס פחות מטריד מ"תמימות היא כמו מצורע טיפש שאיבד את קולו, ונודד בעולם ללא כל כוונה להרע ".של גרהם גרין.  

על פי ויקיפדיה, תמימות הוא מושג המאפין אנשים שאינם מחפשים רוע, ואינם מתוחכמים, אלא חיים בפשטות. יופי, אז עכשיו שהיא לא כל כך תמימה היא פתאום רעה ומתוחכמת! לא...מה פתאום, הרי היא יכולה לחנך את עצמה להאמין כמעט לכל דבר. רגע...ולחשוב ככה זה לא לחשוב בתמימות? אכן, ניסיון חיים יכול להרוס קצת את התמימות, אבל גם יכול להוביל אותנו אליה בחזרה.

זהירות, דלת עם תודעה מעמדית

  

דלתות מסתובבות הן פרופלורים אפוקליפטיים. בעיקר דלתות שמסתובבות לבד בעצמן, בקצב שלהן, דלתות רובוטיות כאלה. דוגמה טובה היא הדלת המסתובבת שבשער עופר בגרנד קניון בבאר שבע. היא זזה בעצמה, לא חשוב אם החרדתית שלנו רוצה להסתובב מהר או לאט, הדלת בשלה. כאילו יש לה מודעות עצמית ולוקחת אחריות על עצמה. כאילו מתכננת הפיכה לכיבוש שלטון הבורגנות. במקרים כאלה הייתי מציעה להציב שילוט הזהרה בכניסה לקניון: "זהירות, דלת עם תודעה מעמדית".

בשביל control freak כמו החרדתית הבשלה זה לא פשוט שהדלת זזה בעצמה. אבל לפחות יש צד חיובי, שגם לאנשים האחרים שנכנסים לפניה או אחריה אין שליטה, כולם נסחבים באותו קצב, ככה נחסכים ויכוחים מיותרים ואי נוחות לגבי קצב הסיבוב. גם דלתות שנפתחות בעצמן בצורה אוטומטית יכולות להיות מאתגרות לעיתים.  

האוטומציה מתפשטת בחיי החרדתית. בעצם בחיי כולנו. המכונית האוטומטית, למשל, היא מחליטה בעצמה מתי טוב לה להעביר הילוך. רוב הפעמים המכונית לא בדיוק מעבירה הילוך בתזמון שבו הנהגת הבשלה הייתה מעבירה. למשל, הבשלה הייתה מעבירה הילוך לנמוך יותר לפני הגבעה (בשביל לתת כוח למנוע על מנת לעלות בכיף) המכונית האוטומטית הנוכחית שלה דווקא מעבירה הילוך בדיוק אחרי הגיבעה (שזה מתי שהמכונית שמה לב שלמנוע דרוש כוח) נכון, יש מי יגיד שלא כל מכונית תגיב ככה. נכון, המכונית הקודמת של הבשלה הבינה שאם הנהגת נותנת מכת גז, זה סימן לכך שהיא חייבת להעביר הילוך לנמוך יותר, כי הנהגת יוצאת לעקיפה למשל, אז המכונית הגיבה בהתאם.

זה מוכיח בדיוק את הבעיה, כל מכונית עם האופי שלה. אז, אנחנו מדברים על מכונית אוטומטית או על מכונית בעלת אופי? ממתי צריך שלמכוניות יהיה אופי? לא מספיק שלבני האדם יש אופי להתמודד איתו? למה להעתיק את המורכבות של היחסים בין בני האדם לעצמם ליחסים בין בני אדם למכוניות, דלתות, ושאר מרעין בישין?  

זהו, מכונות הולכות ומחליפות בני אדם. כבר דיברתי כאן על הרובוטים שיקחו חלקים גדולים בחיינו, הם יהיו לנו למטפלים, ואולי בעתיד גם יהיו לנו לבני או לבנות זוג, כמו בסרט איש המאתיים. או, אולי יהיו לנ כמו השד מהבקבוק, כמו הגולם שקם על יוצרו. זה אומר שהקשרים שלנו עם הטכנולוגיה מתחילים להסתבך? לא שיש לנו ברירה, אנחנו נבין את יחסינו עם הטכנולוגיה כפי שאנחנו מבינים יחסים בין בני אדם. הרי זו הסכמה המנטלית שלנו. יחסים הם יחסים. אז, כן, הבשלה מקיימת יחסים עם דלת ועם מכונית. גם אם עבור הדלת אין כאן יחסים, בשביל החרדתית הבשלה יש, לכן יש יחסים במשוואה. לכם אין יחסים עם ווטסאפ? לחרדתית דווקא יש. בכל שיחת ווטסאפ היא מקיימת יחסים בשני רבדים. ברובד האחד מתקיימים היחסים בין הבשלה לבין האדם שבצד השני. ברובד האחר יש יחסים בין הבשלה לבין הווטסאפ עצמו. סוג של מטה-יחסים. תן-קח. צורך-מענה. רצון-סיפוק. שרות-הכרת תודה. לעדכן את ווטסאפ זה כמו להאכיל אותו?

"מכונות הפרסים עבדו עלינו כל החיים". האם ראיתם את הכותרת הזאת? התגלה לא מזמן שמכונות הפרסים האלה שיש בהן מנוף להרים בובות פרווה קטנות מתוכננות כך שהבובה כמעט תמיד תיפול, גם אם נצליח לתפוס אותה. מה שמעניין כאן היא הכותרת: "מכונות הפרסים עבדו עלינו". לא בני האדם המתכננים הם אלה העובדים עלינו, אלא המכונות. בתוך הכתבה יש נגיעה לבעלי המכונות, אבל לא בכותרת שלה. זה מייצג משהו.

אני אומרת שכפי שמרכס פיתח פעם את תיאורית הפטישיזם של הסחורה, נראה לי היום אפשר לדבר על הפטישיזם של המכונות. היחסים בין בני האדם מתווכים, היחסים הם אמצעיים.

קיצור תולדות הפטישיזם של הסחורה: בשוק מתקיים סחר חליפין בין סחורות, כאילו שהסחורות עצמן מקיימות יחסים חברתיים ולא בני האדם (וכך מוסתר היסוד האמיתי של ערך), בשוק סחורות מוחלפות עם מוצרים אחרים, כאילו היו אלה יחסים חברתיים, בעוד אנשים אינם קשורים ישירות עם אנשים, אלא עם דברים. 
יחסים בין בני אדם הוחפצו. האדם אשר יקנה חלב בסופרמרקט אינו קשור לרפתן, אלא רק לחלב ומחירו. הכסף של אותו האדם שקונה חלב קשור לקרטון החלב. כך, בצורה מקבילה, הבשלה אינה קשורה ישירות לאדם בצד השני של הווטסאפ, אלא לאפליקציה. כנ"ל האדם בצד השני של הווטסאפ. טלפון לטלפון, אפליקציה לאפליקציה. הרובוט העתידי שיטפל בי יהיה קשור למערכת האוטומטית של הוצאת תרופות בקופת החולים, כך אני לא אהיה קשורה לרופא, אלא למכונה. גם אם עדיין יש "אני" ויש "רופא" מאחורי החפצים, לא נראה אותם, היחסים יוחפצו כמעט לחלוטין. או שאולי לא. ימים יגידו.

מכונות היו מאז ומתמיד בקשר עם בני אנוש, ככלים, כמכשירים, כהרחבה של האדם וכמכונות עצמיות הנתונות למניפולציה על ידי האדם. אבל בעידן שבו בני אדם תלויים יותר ויותר בטכנולוגיה, ובו המכונות הופכות לאוטונומיות יותר ויותר, יכול להיות שהרעיון של דלתות מסתובבות עם תודעה מעמדית אינו לגמרי הבנייה של המוח הקודח של החרדתית.

גיל ה-IT-בגרות

This is IT

כמו בגיל ההתבגרות, גם עכשיו פתאום אני שונאת להתקלח ורק רוצה לישון. זה גיל ה-"IT-בגרות". This is it. Ces't la vie. ככה אני, כנראה שלא כולן מגיעות לגיל ה-IT-בגרות כמוני, הולכת ל-For ever 21 ומשוכנעות ששם החנות הומצא בהשראתי, כי בא לי 'גינס קרוע, גם אם עכשיו צריכה בשתי מידות גדול יותר ממה שהייתי רגילה ללבוש.

האמת היא שלא אכפת לי איך אני נראית, מה שכן אכפת לי הוא להיות בשליטה. אם לשקול חמיש קילו יותר מהרגיל, עדיף לי שזה יהיה לאור ארוחות דשנות שאכלתי ביודעין, ולא בעקבות כך שחילוף חומרים שלי החליט לצאת לפנסיה מוקדמת.

לפני כמה ימים ראיתי בעיתון כתבה על תחרות "מיס סבתא" בברזיל. כל אחת שם עם גוף של דוגמנית, אז אם צריך להיות סבתא כדי להראות ככה, יש למה לחכות.  

אהההה, חילוף החומרים האבוד שלי! הוא החליף לי את כל החומרים למחשבה ואז הלך, החצוף! חילוף חומרים, עלק!

עם הגיל גיליתי שהזמן הטוב ביותר להרהר על דברים ולעשות מדיטציה הוא זמן הנהיגה במכונית. כשנוהגים לבד באוטו הקשב מסוגל להתפצל לשתיים, כך שאת סופר מרוכזת בנהיגה בצד אחד, אבל בו זמנית את גם סופר מהרהרת לעומק על כל מיני דברים. ככה קרה לי היום בזמן שנהגתי לפגישה. אחרי שתיקנתי את העולם מספר פעמים הגעתי ליעד עם התשובה. לא המשקל העודף שהתאסף לי פתאום הוא מה שמטריד אותי, אלא השליטה שנאבדה לי. דווקא ציפיתי שעם הגיל השליטה בחיים תגדל ולא תפחת. "משהו קורה לך שאינו בשליטתך אם אינך יודעת כיצד לשלוט בו", הכריז משפט מתוך כתבה על גיל המעבר שקראתי ברשת, משפט מה זה חכם, גם אם לוקה ביתירות (Redundancy), הדבר פשוט, צריך רק ללמוד לשלוט במה שקורה לי.

אבל מה קורה לי?

"IT". זה מה שקורה לי. אני קוראת לו "IT". אז לפני שאני מתחילה לקחת וורבנה רפואית לאיזון בלוטת האדרנל, אנג'ליקה סינית להגברת זרימת הדם, או שיח אברהם להגברת פעילות הקולטנים של דופמין במוח, כדאי שאקבל שאני פשוט בגיל ה-IT-בגרות ולחיות עם זה בשלום.

בגיל ה- IT-בגרות יש Itchiness (גירוד, עצבנות, או אי נוחות),  ITerate (חזרתיות), sItem (סוגיות) , ו-Itemization (הִתפָּרְטוּת), בצורותיהם הקיצוניות. אבל יותר מכל יש את ה-"IT" TselfI, שעליו צריך לדעת לשלוט, והשיטה הכי טובה לשלוט בו היא ההתנהגות ה-Let IT be או ה-just drop IT. בשפת הניהול, משהו כמו סגנון ניהול Laissez faire.

בדרך כלל אני לא בעד להתעלם ממה שמטריד בתקווה שיעלם, אבל במקרה הזה גיליתי שאם חיים ונותנים ל-IT לחיות, אז הכל בסדר. ובכלל, מה רע בלהיות קצת ITinerant (נודדת, נוסעת ממקום למקום, הרי בגיל המעבר עוברים מפה לשם...)? בסך הכל זה מאפשר להכיר מקומות חדשים. לא? אין לשכוח שגיל ה-IT התארך בעקבות תוחלת החיים, אז לחיות בשלום איתו הוא הרעיון הכי טוב לאריכות ימים טובים.