החי, הדומם, הצומח והג'וק

הבשלה לא צריכה להיות חרדתית בשביל להבין שיש את החי, את הצומח, את הדומם, ואת הג'וק. כל אחד מסוגל להבין את זה. הג'וק היא קטגוריה נפרדת שנועדה לתיקאנים, מקקים, ג'וקים ושאר מרעין בישין. קטגורית הג'וק מכילה מגוון מפלצות שכולם ג'וק. כל המעופפים האלה שמסוגלים להתקל בך ולעשות את הצליל "טָט!" -המאפיין חתיכת בשר קשיח ומעופף שנתקלת בקיר, או שתוקפת אדם- נכנסים בתוך הקטגוריה. עם זאת, החרדתית כבר מספיק בשלה בשביל להתמודד איתה יפה.

הבשלה קראה איפשהו ברשת ש"הסכנה הגדולה ביותר מנוכחותם של ג'וקים בבית היא משאיפת הגללים שלהם". היא יכולה להבין את אלה שאוהבים לשאוף את האדים של כל מני סוגים של טושים מלאי הריח הנעים והמשכר, או את אלה ששואפים להנאתם ריחות של ספרים חדשים וישנים, את השואפים לריאות כל מני עניינים, ואפילו את אלה ששואפים בגאווה את האדים שיוצאים מחיתול בנם\ביתם התינוק\ת הרך\רכה...אבל גללים של ג'וקים? זה כבר מעבר למה שהיא מסוגלת לסלוח לבן אדם.  

הבשלה קראה איפשהו אחר ברשת שמקקים יכולים לשרוד שואה גרעינית: "המקק הממוצע מסוגל לעמוד בקרינה של 6,400 ראד [יחידת מדידה רשמית לחשיפה לקרינה]. המינון הקטלני לבני אדם, לעומת זאת, הוא 500 ראד בלבד... אחת התיאוריות מייחסת את העמידות של המקקים לנשירה השבועית של הזחל, שבמהלכה קצב ההתחלקות של התאים הוא כמחצית מהרגיל. מאחר והקרינה גורמת למרבית המוטציות ב-DNA שמשוכפל – תופעה שמתרחשת בעיקר בתאים מתחלקים – הרי שההאטה של קצב השכפול מגינה על המקקים מפני קרינה. אם יתברר שכך אכן הדבר, יתכן שיצליחו המדענים להציע חלבון דומה לאלה של התיקאן לתאים של בני אדם – שיוכלו לשרוד אף יותר מהמקקים." לידיעה הזו שני צדדים:

        1- Really!? חלבון של תאים של ג'וק אצל הבשלה בתאים?!?! זה לא יקרה.

        2- לשרוד את הג'וק? רגע...מדובר על לשרוד את הג'וק? באמת? ככה בקלות? ללא טראומה? אם כך, יש על         מה לדבר.

זה לא שהחרדתית הבשלה לא שרדה ג'וקים בחייה. שרדה וגם שרדה, ונשארה עם טראומה מזה. הג'וק הראשון שהיא שרדה התהלך לה על הרגל כשקמה יחפה מהמיטה בלילה לשרותים, בהיותה בת 8. זה היה ג'וק אדום ענק, בעל המחושים הארוכים ביותר שראתה –ושתראה- בחייה. ג'וק עם רגליים מלאי קוצים (יותר מטרידים מהקוצים שברגליי הבשלה יום אחד אחרי גילוח). ג'וק עם הליכה גודזיליאנית. ראשו המוסתר, המוגן על ידי מבנה בולט שהוא הקטע הראשון של בית החזה שמר על זוג עיניים בעלי מבט רצחני. זה היה הג'וק הכי לא מבוית שיכול היה להיות. הליכתו המפלצתית של הג'וק על כף רגלה הימינית באה כעונש על כך שהבשלה –אז ילדה- לא הקשיבה בקול הוריה. הם הפצירו בה פעמים חוזרות "לא ללכת יחפה". ילדים, ראו הוזהרתם!

הג'וק השני שהיא שרדה היה השבוע הזה ממש, "ליל הג'וק". החתולים שגרים איתה ישנו בליל הג'וק. הם לא ביצעו את עבודתם כראוי. טיפ: אם תרצו שחתולים ישנו כמו בול עץ, תכניסו ג'וק הביתה. איפה תשע הנשמות כשצריכים אתן? שרויות בשינה עמוקה! בדיוק כמו בעלה של הבשלה.

מה קרה בליל הג'וק? קרה שהחרדתית קמה יחפה לשרותים בפעם הראשונה בשלושים ותשע שנים של טראומת ג'וק. ללא כפכפים על רגליה, מדחיקה כל המחשבה על תיקאנים. היא חשבה: "יחפה? ועם יהיה בדוק ג'וק? ואז: לא יהיה! מעולם לא היה ג'וק בבית הזה! את יכולה לקום יחפה ולצאת מזה כבר!" היא אמרה לעצמה בקולה המשכנע. הכל הלך טוב ויפה עד שג'וק ענק רץ על רצפת השרותים מימין לשמאל, לכיוון הדלת, המסדרון, וחדר השינה שלה. יעדו הסופי של המקק הפעם היה הרגל של המיטה שלה, שם הוא עצר, הסתכל, שקל אופציות, והתחיל לטפס למעלה. הבשלה רצה אחריו עם בקבוק רעל ביד האחת ועם הכפכף של הבת הגדולה –שהגניבה מחדרה-  ביד השניה.

אחרי דקות ארוכות של מבצע צבאי שכלל ניסיונות נואשים להעיר את החתול שישן על מיטתה של החרדתית, נשמע סוף סוף צליל ה- "צָ'ק!" של תנועת הכפכף המהירה והנחושה. חיי הג'וק -המסוגל לשרוד שואה גרעינית- הסתיימו. 

ברגע שצליל הצָ'ק! נשמע באוויר החדר, בעלה של הבשלה פתח את עיניו ואמר בקול סהרורי: "מה קרה?", "שום דבר, רק ג'וק...תחזור לישון", ענתה הבשלה ברגע של ניצחון אישי ונשי, בעודה שוקלת לשנות את שם הבלוג מ- "החרדתית הבשלה" ל-"הגיבורה חסרת הפחד".