ברית הצמחים של בנות החמישים

"צמח טורף הוא הנקמה של ממלכת הצמחים מפני טורפים (ואולי זהו ניסיון מעשי לתיאוריה של עין תחת עין?). במחשבה שנייה, במה בדיוק אשם הזבוב? האם הזבוב הוא 'אוכל צמחים אכזרי'? ואולי הצמח הטורף יכול לשמש בכלל כסמל לאורח החיים של הטבעוני הצדיק?" הייתי עמוק בתוך ההרהורים האלה כשהבנתי שקיים קשר בין נשים בנות 50 לבין ממלכת הצמחים.

הקשר שבין נשים לבין צמחים ידוע משחר ההיסטוריה. הפיניקיות השתמשו בזעפרן, למשל, בקינוחים וממתקים, אשר הציעו לאלת הפריון, וגם השתמשו בו בכדי להירגע לפני הלידה. עם זאת, קראתי כי זעפרן שימש גם, בחשאי, כצמח לגרום להפלה (האם אלת הפריון יודעת על זה?). לא פלא, שכן הזעפרן גם מגרה תאווה ומשמש כאפרודיזיאק.

במחלקת הירקות בסופר מתגלים מני קשרים שאני יודעת ליצור עם הצמחים שממלאים את הארגזים. זה מתבטא בליטוף מלון, נקישות קטנות על אבטיח, לחיצות עדינות עם כריות האצבעות על מנגו, מישוש וסלקציה של עגבניות כאילו הייתי סלקטורית עם זכויות יתר באיזה מועדון אפל. 

מסתבר שלגברים ולצמחים יש גם עסקים משלהם, אבל פחות ממה שיש לשנים. "גבר הוא לא יותר מאשר קנה רצוץ, החלש שבטבע, אבל חושב" על פי ב' פסקל. בכל מקרה, אישה עם שפתי דובדבן ועור של קינמון לא תישאר עם כל לפת מצוי, או קנה רצוץ, אפילו אם הוא חושב.

הדבר הבולט ביותר במקרה של צמחים, הוא הברית שכורתות איתם הנשים כשמגיעות לשנות החמישים לחייהן. כי פתאום, לכל מיני תחלואים קיים צמח מרפא ראוי. למשל, צמח ה"דמיאנה" (Damiana), הוא "מאוד שימושי עבור גברים בשביל להגדיל את המספר והחיוניות של הזרעונים בזרע, וגם לגיל המעבר אצל נשים." מייד רשמתי את זה בזכרוני, בשביל לשכוח -כפעולה עוקבת- הרי טרם מצאתי את הצמח המועיל לזיכרון.

אם כבר מדברים על זיכרון, בשנות העשרים יכולתי לחיות, להתנהל, ולבצע את חובותיי בלי הצורך לרשום שום דבר. בגיל שלושים רשמתי ביומן, בגיל ארבעים הצבתי לוח שעם קטן מאחורי דלת כלשהי בבית, ומילאתי אותו פתקים. קרוב לגיל חמישים ... אין לוח קטן מספיק גדול; אז "שמור" מככב בפייסבוק האישי שלי, אני מנהלת תזכורות בטלפון, רושמת ביומן, ממלא את התיק ברשימות, שמה פתקים קטנים על דלת המקרר, תוקעת פתקים במראה בחדר האמבטיה, על מסך המחשב, מניחה שלטים סתם ככה על השולחן, מכניסה פתקים בקופסת המשקפיים, בארנק, על הרצפה ליד המיטה, על הנעליים. צמח המרפא שלי לזיכרון רב עונתי.

אצלי,החוזה עם הצומח הוא איתן ויציב כמו אלון. בואו נגיד שבגילי כבר למדתי לתפוס את הצנון מהעלים. הפנמתי שבשביל להכות שורש לפעמים צריך לרדת מהעץ, שאם שואלים עוד שאלה או שתיים שום דבר אינו משעמם כמו שהצנון, שעשבים שוטים לעיתים גדלים בחלל ריק, שגם צמח תרבותי לפעמים אינו רצוי, שזה שאף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים אינו באמת שורש הבעיה, שאין שני אילנות שווים, שהתפוח יכול ליפול רחוק מהעץ, ושלעיתים פרי הרוח אינו אגוז קשה לפיצוח. גם למדתי שהתשובה ל"אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר" היא "להוציא את ערמונים מן האש", וגם שהכל כקליפת השום.

ברור לי כי צמחים ובנות החמישים הם בלתי נפרדים. ומי יודע? אולי הסתיו הוא מעין אביב חדש, כשכל עלה הוא פרח.

לחיות בלי ראש

אנונימי מחבר: "חגוג את יום ההולדת שלך, כי לא תהיה מעולם כה צעיר; אבל הייה זהיר, כי אף פעם לא היית כה זקן". איזו פנינה מוטיבציונית! אם גם קודם לא ששתי לחגוג, עכשיו הרבה פחות.

"את מרצה?" שאלה אותי הספרנית התורנית באוניברסיטה, "לא...אני סטודנטית...לתואר שני", עניתי בתקווה שההסבר יצדיק את בלבולה. ברור לספרנית שאחת בגילי שמחפשת חומרים תיאורטיים בספריית האוניברסיטה לא יכולה להיות סטודנטית, אלא מרצה, ולי ברור שאי עמידה בציפיותיה של הספרנית היא לגמרי באשמתי; הרי תמיד רציתי להיות "מישהי", רק שעכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להיות יותר ספציפית.

בזמן שהספרנית עסקה בענייניה שלה, לחשתי לעצמי בנחישות מאולתרת: "טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ", ופסעתי לכיוון המעלית, שקועה עדיין במחשבות על גורל הציפורים; דלתותיה של המעלית נסגרו באיטיות מופגנת, מה שגרם לי לעלות את השאלה הבאה: למה לי הישגיות!? ומי בכלל צריך ימי הולדת?! אז החלטתי ללכת יחד עם דלתות המעלית ונגד ההתנייה החברתית, הסוציאליזציה, המה יגידו, וכמובן נגד הספרניות! גמלה בליבי החלטה: להפוך לדג מחוץ למים, לחריג לכלל. כי אם להיות חריגה, אז להיות חריגה! חייבים איזשהו הישיג במשהו.

חרצתי לי לא לציית יותר לימי ההולדת. כמובן שנשארו לי עוד שנים רבות לחיות, לא על זה אני מדברת, אני פשוט לא מוכנה לציית להן. אני אחייה אותן, ארוויח אותן, אלמד אותן, אשמח איתן, אחקור אותן, ואצבור אותן. אבל לא אציית. לדברים רבים יש לציית בחיים, ללוחות זמנים, לשיעורי בית, לחובות, לציפיות, לחוקים, להבטחות, לתאריך ההגשה של דו"ח מס הכנסה...אז גם לשנים? ובנוגע להיותי חריגה, דג מחוץ למים, מסתבר שילד בן ארבע שואל כ-240 שאלות ביום, בדיוק כמוני, למרות 48 האביבים שלי.

אם לחזור לעניין המוגזם שמושכת ההישגיות, דווקא לג'וקים יש הישג מרשים, הם יכולים לחיות בלי ראש במשך שבועות. ביניינו, גם אני הייתי רוצה לחיות בלי ראש לכמה שבועות, ולו בשביל ההישג, הרי הכל הוא עניין של תדמית.   

נעלי עקב בגוף ראשון

 

אוֹי וַאֲבוֹי לנו לנשים! למה לנו מדורי הנשים בעיתונות!? למה?! 

אולי זה באמת הגיל, ואולי זו הרגשת חוסר השייכות התמידית שמלווה אותי בכמעט כל מצב נתון מאז ומתמיד, אבל הגעתי למסקנה שאיני חלק מהאוכלוסייה הזו שנהוג לקרוא לה "נשים". לפחות בכל הנוגע למדורי הנשים בעיתונות.

הבעיה היא שאני גם לא שייכת לאוכלוסיית הגברים. אבל גם אינני משהו באמצע, אני לא אנדרוגנית, גם לא טרנסג'נדר. אפשר לומר שאני די אישה מבחינת ג'נדר, לא לסבית, לא נוהגת להתלבש כמו גבר בסתר, ואיני משאירה את קרש האסלה למעלה (100% סיכוי שאיני גבר). אני פשוט חרדתית ובשלה. אבל מי מקטלג?

פפיון גוף*. כן. נשים ככה מרשימות כיום בני זוג. כן. סרט סאטן גמיש שנקשר על הגוף בתור פפיון ענק, כמו באריזה של מתנה. 

הבד מכסה בקושי רק את הציצי וקצת את האזורים המוצנעים. אני שואלת: אם כבר להיות חפץ, למה מתנה?! לא עדיף להיות חפץ יקר?! מה זה פה, מבצע?! זו דוגמה מובהקת של פער דורות. כשהיתי צעירה, ההחפצה הייתה הרבה יותר בסטייל!

למשל, אם בחור היה משלם לך על בקבוק קטן של קוקה קולה במסיבה, אז את היית חייבת לרקוד איתו. אם זאת, אני הייתי שותה את הקולה ורוקדת עם הבחור רק אם הוא היה מוצא חן בעיני (ללא קשר לשתיה). 

ידעתי שאני מפרה את החוזה הפסיכולוגי, שאחד מסעיפיו הוא "הגבר הוא זה 'המשיג' את האישה והיא זו 'הנותנת'"; אבל גם ידעתי שאף אחד לא יתבע אותי. היום החוזה הפסיכולוגי כנראה שהשתנה, על פי הבד-סאטן-גמיש-פפיון- האישה היא זו שמשיגה את הגבר על ידי החפצה עצמית. טוב, אולי השינוי הוא רק סמנטי.

להלן פנינה לקוחה ממדור נשים אחר:

"אם ה-power suit עושה את ההבדל עבור גברים, נעלי העקב עושות את ההבדל עבור נשים. נעלי העקב כסוג של שריון. אישה שיכולה להתמודד עם אי הנוחות של נעילת נעלי עקב שעות ממושכות ביום ולבצע את עבודתה כנדרש, יכולה לעשות הכל. היא שווה לגברים סביבה, ולא רק כי היא מגיעה לגובה שלהם, פלוס מינוס. כי היא אדם בוגר ובשל בעל יכולות מרשימות. בנקודה הזאת בחייה, היא רחוקה מהילדה בנעלי בובה ומהסטודנטית בסניקרס שהיא הייתה. כמו כן גם מכל עקרת בית בכפכפיה. גובה העקבים משקף סטטוס גבוה. נוחות לכל הרוחות. כשם שבעבר, נעלי עקב הרחיקו נשים מהבוץ, כך גם היום הן מרוממות אותן. אישה שבטוחה בבחירת האופנה שלה, תעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר. תקרת הזכוכית פחות גבוהה עבור אישה בעקבים...בנוסף על כך, המדע הוכיח - גברים מוצאים עקבים גבוהים סקסיים. *"

על זה נאמר: "אישה עונדת את דמעותיה כתכשיט". מי שאמר את המשפט זה אינו ידוע. ברור, מי ירצה שידעו שהוא אמר את זה? העצמה נשית במיטבה. אההה...נשים נשים!

הקיצור, אולי נשים לא רק שמתבגרות, אלא גם שמתבקרות. כלומר, הופכות עם הגיל למבקרות, לטוב ולרע, ומפעילות ביקורת חיצונית, פנימית, צדדית...רגע! אם "גיל" הוא גם:
"טוב על הלב", "טוב על הנשמה", "צהלה", "רון", "רינה", "שמחה"...אז למה באסה???! 

אולי זה לא ש"נשים" מתבקרות, אלא רק אני שמתבקרת? הרי כבר אמרנו שאני לא נכללת באוכלוסיית הנשים. 

כפי שאוסקר וולד אמר -בספר "תמונתו של דוריאן גריי"-: "המעולה, כמו גם הנחותה שבביקורת, היא מעין אוטוביוגרפיה." נו טוב, סיני עתיק כבר אמר את זה קודם: "אמור לי אילו הן נעליך, ואומר לך מי אתה", ואם לא, תשאלו את סינדרלה. נכון שהוא התכוון לגבר, אבל זה לא משנה, יכול לתפוס גם עבורי. 

ואתם יודעים מה...איזה חרדתית ואיזה נעליים?! נעלי עקב כמובן! אחרי הכל, מי רוצה להיות "עקרת בית בכפכפיה"?

*
http://www.mako.co.il/women-sex_and_love/Article-

c300eb6170a6651006.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1758979194

*
http://fashion.walla.co.il/item/2985336

דטרמיניזם אקראי

A Game of Chess  by  Sofonisba Anguissola

זה שא. נ., ידידה של הבשלה (שהוא 15 שנים צעיר ממנה), אמר ש"הכל אקראי", היה סימן לכך שהיא חייבת להרהר בהנחותיה הבסיסיות. הבשלה תמיד האמינה בקיום של סדר כלשהו, ביכולת להחליט ולתכנן, בקיום של משמעות. 
למשל, אתמול רשמה בטעות באיזשהו טופס, בריבוע "גיל", שהיא בת "74" במקום בת "47". כמובן ששמה לב לגילה המופלג רק כאשר הפקידה אמרה לה "איזה יופי את נראית לגילך...בעוד 6 שנים תוכלי להתקדם בלי לחכות בתור, שמעת על החוק החדש?". יש דברים שהיא אוהבת לשמוע, על החוק הזה היא לא. גם לא על זה שהפקידה חשבה שהיא בת 74. לרשום "74" לא היה באקראי. כנראה שהתופעה של לדבר הפוך נחשבת לסימפטום של תת פעילות בבלוטת התריס, פעילות בלוטית בלתי מספקת שמלווה אותה כבר קרוב ל-16 שנים. 
כל זה עורר אצלה שאלה קיומית: "אם יקרה ובאמת אני יראה טוב לגילי אחרי גיל 80, אטצרך להראות תעודת זהות לעומדים בתור כדי לעבור?"

ואם לדבר על החוק של אי עמידה בתור, אחרי שהשרה הצביעה נגד העלאת קצבאות הזיקנה, וכולם זעמו על כך, בדיוק אז היא העבירה חוק שהזקנים לא יצטרכו לעמוד בתור. זה אקראי? על פי תיאוריית האקריאות של א.נ., היקום, כדור הארץ, אנחנו, הכל נוצר במהלכים אקראיים, יכול היה להיות כמו שזה עכשיו ויכול היה להיות אחרת. נחמד. 
לעומתו, הבשלה מאמינה בקיומם של יקומים מקבילים. ביקום המקביל לשלנו, והמשופר, השרה דווקא מצביעה בעד העלאת קיצבת הזיקנה. אולי אנחנו בכלל תכנית פיילוט מיועדת ללמידת לקחים לקראת אנושות משופרת? חשבה החרדתית בחרדה. ונגיד שא.נ. צודק, אמרה לעצמה בקול רועד, וכן נוצרנו במהלך אקראי, זה עדיין לא אומר שמהלכינו שלנו הם אקראיים, או שכן?

חוק האי-עמידה בתור יחד עם דחיית הגדלת הקיצבה מעמידים תיזה שעל פיה הזקנים, וההולכים להזדקן (קרי כולם), הם חסרי בינה. אם הבשלה תחשב לבול עץ, היא מעדיפה שזה יהיה מתוך בחירתה שלה ולא באקראי. אומנם היא דיברה כאן על כך שבגילה כבר הבינה שאין מריטוקרטיה אלא רק מזל, ככה שהיא מאמינה באקריאות, אבל יחד עם זאת, לא הייתה רוצה יותר מזל משכל.

רגע, תמיד אמרו שכדאי לשאול שאלות ולהיחשב לטיפש חמש דקות מאשר לא לשאות ולהישאר כסיל, ואמרו גם שאין שאלות טיפשות. אם אין שאלות טיפשות, אז איזה סוג של שאלות שואלים אנשים טיפשים? הם נהיים חכמים בדיוק בזמן לשאול שאלות? ורגע...אם מורה אחד לא יכול ללמד את כל המקצועות, איך מצפים מתלמיד אחד ללמוד את כל המקצועות? ואם כולם חושבים אותו דבר, זה סימן שמישהו לא חושב? לא חושבת. מרבה טיפשוט, מרבה אושר.

החרדתית הלכה סחור, נחזור לעניינינו. אקריאות היא היעדר תבנית וסדר, מצב כאוטי שאינו מונע או מכוון לתכלית כלשהי, ללא מגמה או בחירה מודעת. משהו מקרי, בניגוד למתוכנן. אולי היא צריכה לעשות הבחנה בין אקריאות לאי-צפיות, לצורך השקט הפנימי הדרוש לה כחרדתית טיפוסית. הרי, מה שנראה כאקראי לעיני מישהו אחד יכול להיחשב רחוק מלהיות אקראי בעיני מישהו אחר. זה דומה למתי שאת נופלת ברחוב -בגלל בלטה בולטת ובלתי נראית- ומישהו אומר לך "לאט לאט". בניגוד אליך, ברור לעובר האורח בתפקיד המעיר שלא נפלת באקריאות, הרי נפלת כי הלכת מהר. בואו נסכם שהיא תאמין באקריאות שנוצרת בדרך דטרמיניסטית, כגון במחשב. אחרי הכל, מה שלא הורג אותך, הורג אותך ביקום מקביל, ולהפך.

החי, הדומם, הצומח והג'וק

הבשלה לא צריכה להיות חרדתית בשביל להבין שיש את החי, את הצומח, את הדומם, ואת הג'וק. כל אחד מסוגל להבין את זה. הג'וק היא קטגוריה נפרדת שנועדה לתיקאנים, מקקים, ג'וקים ושאר מרעין בישין. קטגורית הג'וק מכילה מגוון מפלצות שכולם ג'וק. כל המעופפים האלה שמסוגלים להתקל בך ולעשות את הצליל "טָט!" -המאפיין חתיכת בשר קשיח ומעופף שנתקלת בקיר, או שתוקפת אדם- נכנסים בתוך הקטגוריה. עם זאת, החרדתית כבר מספיק בשלה בשביל להתמודד איתה יפה.

הבשלה קראה איפשהו ברשת ש"הסכנה הגדולה ביותר מנוכחותם של ג'וקים בבית היא משאיפת הגללים שלהם". היא יכולה להבין את אלה שאוהבים לשאוף את האדים של כל מני סוגים של טושים מלאי הריח הנעים והמשכר, או את אלה ששואפים להנאתם ריחות של ספרים חדשים וישנים, את השואפים לריאות כל מני עניינים, ואפילו את אלה ששואפים בגאווה את האדים שיוצאים מחיתול בנם\ביתם התינוק\ת הרך\רכה...אבל גללים של ג'וקים? זה כבר מעבר למה שהיא מסוגלת לסלוח לבן אדם.  

הבשלה קראה איפשהו אחר ברשת שמקקים יכולים לשרוד שואה גרעינית: "המקק הממוצע מסוגל לעמוד בקרינה של 6,400 ראד [יחידת מדידה רשמית לחשיפה לקרינה]. המינון הקטלני לבני אדם, לעומת זאת, הוא 500 ראד בלבד... אחת התיאוריות מייחסת את העמידות של המקקים לנשירה השבועית של הזחל, שבמהלכה קצב ההתחלקות של התאים הוא כמחצית מהרגיל. מאחר והקרינה גורמת למרבית המוטציות ב-DNA שמשוכפל – תופעה שמתרחשת בעיקר בתאים מתחלקים – הרי שההאטה של קצב השכפול מגינה על המקקים מפני קרינה. אם יתברר שכך אכן הדבר, יתכן שיצליחו המדענים להציע חלבון דומה לאלה של התיקאן לתאים של בני אדם – שיוכלו לשרוד אף יותר מהמקקים." לידיעה הזו שני צדדים:

        1- Really!? חלבון של תאים של ג'וק אצל הבשלה בתאים?!?! זה לא יקרה.

        2- לשרוד את הג'וק? רגע...מדובר על לשרוד את הג'וק? באמת? ככה בקלות? ללא טראומה? אם כך, יש על         מה לדבר.

זה לא שהחרדתית הבשלה לא שרדה ג'וקים בחייה. שרדה וגם שרדה, ונשארה עם טראומה מזה. הג'וק הראשון שהיא שרדה התהלך לה על הרגל כשקמה יחפה מהמיטה בלילה לשרותים, בהיותה בת 8. זה היה ג'וק אדום ענק, בעל המחושים הארוכים ביותר שראתה –ושתראה- בחייה. ג'וק עם רגליים מלאי קוצים (יותר מטרידים מהקוצים שברגליי הבשלה יום אחד אחרי גילוח). ג'וק עם הליכה גודזיליאנית. ראשו המוסתר, המוגן על ידי מבנה בולט שהוא הקטע הראשון של בית החזה שמר על זוג עיניים בעלי מבט רצחני. זה היה הג'וק הכי לא מבוית שיכול היה להיות. הליכתו המפלצתית של הג'וק על כף רגלה הימינית באה כעונש על כך שהבשלה –אז ילדה- לא הקשיבה בקול הוריה. הם הפצירו בה פעמים חוזרות "לא ללכת יחפה". ילדים, ראו הוזהרתם!

הג'וק השני שהיא שרדה היה השבוע הזה ממש, "ליל הג'וק". החתולים שגרים איתה ישנו בליל הג'וק. הם לא ביצעו את עבודתם כראוי. טיפ: אם תרצו שחתולים ישנו כמו בול עץ, תכניסו ג'וק הביתה. איפה תשע הנשמות כשצריכים אתן? שרויות בשינה עמוקה! בדיוק כמו בעלה של הבשלה.

מה קרה בליל הג'וק? קרה שהחרדתית קמה יחפה לשרותים בפעם הראשונה בשלושים ותשע שנים של טראומת ג'וק. ללא כפכפים על רגליה, מדחיקה כל המחשבה על תיקאנים. היא חשבה: "יחפה? ועם יהיה בדוק ג'וק? ואז: לא יהיה! מעולם לא היה ג'וק בבית הזה! את יכולה לקום יחפה ולצאת מזה כבר!" היא אמרה לעצמה בקולה המשכנע. הכל הלך טוב ויפה עד שג'וק ענק רץ על רצפת השרותים מימין לשמאל, לכיוון הדלת, המסדרון, וחדר השינה שלה. יעדו הסופי של המקק הפעם היה הרגל של המיטה שלה, שם הוא עצר, הסתכל, שקל אופציות, והתחיל לטפס למעלה. הבשלה רצה אחריו עם בקבוק רעל ביד האחת ועם הכפכף של הבת הגדולה –שהגניבה מחדרה-  ביד השניה.

אחרי דקות ארוכות של מבצע צבאי שכלל ניסיונות נואשים להעיר את החתול שישן על מיטתה של החרדתית, נשמע סוף סוף צליל ה- "צָ'ק!" של תנועת הכפכף המהירה והנחושה. חיי הג'וק -המסוגל לשרוד שואה גרעינית- הסתיימו. 

ברגע שצליל הצָ'ק! נשמע באוויר החדר, בעלה של הבשלה פתח את עיניו ואמר בקול סהרורי: "מה קרה?", "שום דבר, רק ג'וק...תחזור לישון", ענתה הבשלה ברגע של ניצחון אישי ונשי, בעודה שוקלת לשנות את שם הבלוג מ- "החרדתית הבשלה" ל-"הגיבורה חסרת הפחד".

אין קרונועי אימים

 

בבוקר נתון של יום ראשון יש משימה שכמעט בלתי אפשרית למלא: להגיע בזמן ליעד בנסיעה ברכבת. גם לעלות ולמצוא מקום לשבת -שלא נגד כיוון הנסיעה- זו משימה לא קלה. והרכבת כמעט תמיד מאחרת, ככה שמפספסים את הרכבת בהחלפה. אבל, האם להגיע מאוחר ליעד זה כמו לפספס את הרכבת? בטח שלא, אתם אומרים. לפספס זה לפספס, ויותר טוב מאוחר מאשר מעולם לא. זה מסוג הדברים שבגיל של הבשלה למוח בא פתאום לדון בהם.

המשפט הזה "לפספס את הרכבת" הוא משפט מעצבן, מעיק, מרגיז, מנגן על העצבים ומקפיץ, אבל קצת יותר טוב מאשר "פספסתי את הרכבת". מה זה "פספסתי את הרכבת" למען השם? אספתי כסף לכרטיס, ארגנתי נסיעה, תכננתי, קמתי, התלבשתי, הכנתי תיק, אולי אפילו התאפרתי, קניתי את הכרטיס, חיכיתי בתחנה, ו....מה? פספסתי? אולי הרכבת היא זו שפספסה אותי? ואולי הרכבת הבאה לוקחת יותר זמן אבל היא פחות צפופה? ואולי דווקא הרווחתי את הרכבת?

הבשלה קראה איפשהו שיש תסמונת כזו: "תסמונת פספוס הרכבת", שזו האמונה שמצב נתון הינו קריטי ובלתי הפיך. נראה לה לפעמים שכולם סובלים מהתסמונת הזאת. גם השלשול החמוד ההוא שעבר על פסי הרכבת בניסיון לתפוס אותה ואיבד את הישבן, אז הוא חזר לקחת את ישבנו בחזרה ואיבד את הראש. מוסר השכל: לא, לא שאין לאבד את הראש בשביל ללכת שבי אחרי איזה ישבן, אלא שאין לאבד את הראש בריצה אחרי הרכבת. טוב, בסדר, גם לא בשביל איזה ישבן.

עוד הפרעה תורדנית כפייתית היא האמונה שהרכבת עוברת רק פעם אחת, או שיש רק רכבת אחת שהיא המיועדת לך. זאת אי הבנה נפוצה. לא שמעתם על הרב קו? ועל לקנות הלוך ושוב? רכבת עוברת הרבה פעמים, רק שהנוסעים מתחלפים. ולפעמים גם זה לא, קרה שהבשלה נתקלה באותו איש ברכבות שונות. חוץ מזה, אפשר לעלות על הרכבת הלא נכונה בטעות, ובכל זאת להגיע ליעד רצוי. לא שיש לתת להזמנויות לעבור לידינו כמו כלום, אבל גם לא לאבד את הראש כמו השלשול.

בנוסף, הבשלה לא רוצה לדכא, אבל רכבת היא סמל של המהפכה התעשייתית, והיום אנחנו בעידן אחר...עידן שבו תורת ההסתברות מובילה את המחשבה. עידן האפשרויות. עידן הפיסיקה הקוונטית. לא נדחפים מאחור על ידי קטר על פס ליניארי, אלא מובילים, הכל פתוח, וכל אחד הוא מוביל. האור במנהרה לא בהכרח בא מהפנס של הרכבת שממול. האור יכול להיות גם גל וגם חלקיק. היום כולנו קרונועים עם יכולת הנעה עצמית. זה טוב, כי רכבת יכולה להיות גם רכבת אימים. זה שכל אחד הוא קרונוע עצמאי לא אומר שאי אפשר להתחבר יחד ולהוביל לאותו כיוון. 

"אדם חכם ואמיץ לא נשכב על הפסים של ההיסטוריה כדי להמתין לרכבת של העתיד שתדרוס אותו", כך אמר כנראה דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר. זה יפה. חוץ מזה, "הדרך היחידה להיות בטוח במאה אחוז שתתפסו רכבת היא לפספס את הרכבת הקודמת", כך אמר כנראה גילברט קית' צ'סטרטון. גם יפה. מה הבשלה רוצה לומר? שיש ברשת הרבה יותר משפטים שקשורים לרכבת בשפה האנגלית מאשר בשפה העברית? אולי כן, אבל גם שצליל של רכבת שדווקא נשמע מרחוק יכול להיות צליל מאוד רומנטי, מרגיע ומלא תקווה. 

אז בשלות יקרות באשר אתן, תשמרו על ישבנכן  כאשר אתן רצות בשביל לא לפספס את הרכבת, פן תיאבדו את ראשכן.

אחד רוצה להיות נהג, לנסוע לעפולה

נושא השינה הינו נושא כואב אצל החרדתית. לדוגמה, היום היא יצאה לחצר להביא כמה לימונים מהעץ ושמה לב שהלימונים הממש בשלים היו על הרצפה. מיד צצו לה משום מקום -כמו מדוזות בחוף הים באשקלון באוגוסט- שאלות קיומיות משמעותיות: האם זה סופו של כל לימון? סופו של כל פרי בשל? סופו שכל דבר שהוא בשל? סופה של הבשלה?

כנראה ששאלות כאלה צצות לה בגלל חוסר השינה. זה ההסבר ההגיוני. "אדם שישן בין ארבע לשש שעות בלילה הופך ללימון", היא דיקלמה לעצמה בעודה עומדת בחצר ובוהה בעץ. היא ראתה בעייני רוחה את המשפט הזה מסתובב בפורמט תמונה בעמודי הפייסבוק של כל מיני אנשים, על רקע תמונה לקוחה מגוגל תמונות.

חתול יכול לבקש לצאת מהחלון הסגור של חדר השינה בשלוש לפנות בוקר, לבקש להיכנס בחזרה בארבע, לצאת שוב בחמש ורבע, ולהיכנס בשש ועשרים...חתול אחר יכול לטפס על השיש במטבח בניסיון לשתות מים מהכוס שנשארה שם בטעות (בחיים הוא לא ישתה מקערת המים היעודית שלו) ולנפץ אותה על רצפת המטבח בארבע לפנות בוקר. חתול נוסף ירצה להיכנס לחדר של אחד הילדים, הוא יתחיל לשרוט את הדלת של החדר של הילד או הילדה בשתיים לפנות בוקר, וימשיך לשרוט את הדלת עד שמישהו יפתח לו.

כן, נכון, אי אפשר לישון עם חתולים. אבל לא זו הסיבה היחידה לחוסר השינה של החרדתית הבשלה. כנראה שהסיבה העיקרית היא החיים עצמם. כן מר נתניהו, גם החרדתית הבשלה חושבת על החיים עצמם. כל חייה היא חיה בביטחון מלא שכשהיא תגיעה לגיל שלה כיום, כבר יהיו מאחוריה כל מיני שאלות קיומיות משמעותיות שקיבלו כבר תשובה הולמת. שאלות כמו "מה ארצה להיות כשאהיה גדולה". לא כך פני הדברים. היום החרדתית הייתה שמחה לקבל תשובה כלשהי לשאלה זו, לפחות תשובה, גם אם לא הולמת.  

"שום דבר לא נגמר עד שזה נגמר" היא אומרת לעצמה בקול. אפילו להפוך ללימון זה עוד לא הסוף, כי בשביל הלימון הספציפי הזה שרק נוצר זאת התחלה. הבשלה לא יודעת מה תרצה להיות כשתהיה גדולה, ואולי לעולם לא תמצא תשובה לשאלה זו. היא אוהבת לשאול ילדים את השאלה הזאת כי היא עדיין מחפשת רעיונות. דווקא תשובה לשאלה "מה היא לא רוצה להיות" כן יש לה. החיים עצמם לפעמים שמים אותה במקום שבו היא לא רוצה להיות, ואז היא שוב לא ישנה. השינה היא המדד האולטימטיבי לטיב המקום בו היא נמצאת באותה תקופה. השינה, או החוסר השינה, הוא גם המניע לחיפוש ולשינוי. אבל למה דווקא השינה?! למה?! למה הדבר החיוני הזה שיכול להפוך אותה לפרח רענן או למפלצת חושך חשוכה?! היא הייתה מסתדרת גם אם המדד היה אורך ציפורני הרגל.

נשים בשלות יקרות, אם גם אתן לא ממש יודעות מה תרצו להיות כשתהיו גדולות, אל דאגה! אם גם אתן לא ישנות בגלל החיים עצמם, אל דאגה! מספיק שתדעו מה לא תרצו להיות בכדי לשנות, להשתנות ולישון! הבלוג הזה מתיימר להיות מדריך, אז בואו נראה, אם מדריך אז מדריך.

טיפים:

1- אם את לא ישנה מספיק בלילה, וזה גורם לכך ששאלות קיומיות משמעותיות צצות לך כמו מדוזות בים של אשקלון באוגוסט, שאלי את עצמך רק שאלה אחת: מה את צריכה לשנות בחייך? עדיף גם לענות.

2- אל תשתי מים אחרי אבטיח. וגם לא יין אחרי מלון.

3- אם את לא מוצאת משהו שצריך לשנות -או שאפשר לשנות- בחייך...אז תשני את עצמך, את האופן שבו את רואה את הדברים. תספרי לעצמך סרט אחר בראש. ואם בסרט מופיע ג'וני דפ, עוד יותר טוב.

4- חצי שעה לפני כל ארוחה תשתי 2 כוסות מים קרים.

5- במידה ואת נסעת לחופשה ואת מתגעגעת לחתולים, שימי שעון מעורר שיצלצל בכל שעה וחצי. כך, תרגישי בבית.

6- הקפידי על אכילת ירקות ופירות, תפני חצי שעה ביום להיות עם עצמך, הקפידי על הליכות פעמיים בשבוע, פעילות גופנית מורידה מתח ומאריכה את תוחלת החיים.

7- אל תקראי מדריכים מלאי טיפים ברשת.